יש לי מקום מיוחד בלב לספידמאסטר של אומגה. זה היה השעון האייקוני הראשון שכתבתי עליו, וסיפור הנחיתה על הירח חביב עליי במיוחד, כמו מרבית חובבי הדגם והיצרן. לי, באופן אישי, לא מאוד מפריע שאומגה משיקה רפרנסים וסדרות חדשות להנצחת המאורע בכל יום שעובר מאז הנחיתה על הירח, למרות שזה משעשע לראות דברים שנשמעים כמו “מהדורה מיוחדת לרגל 41 שנים, 11 חודשים ו-10 ימים להגעה של אפולו 11 לסטטוספרה העליונה כשעל סיפונה רק שעון אומגה בודד ודומה לדגם הזה”, כשבעצם מדובר בספידמאסטר סטנדרטי לחלוטין עם איזה שטיק על אחת מתת החוגות של הכרונוגרף, כמו ציור בעבודת יד של סטטוספרה עליונה. אני באופן אישי לא שולל כלל רכישה של איזה מהדורה מיוחדת כזאת לעצמי, ומזל שבינתיים – יש לי גם על מה לצחוק בדרך למהדורה שכזאת.

ואז, ביום בהיר אחד, הגורו הופיע ליד שולחני ומסר לידי את הספידמאסטר הזה. לא זכיתי לראות את פניו או לשמוע את קולו, בעיקר כי הייתי עסוק בדברים אחרים – וכי הסתנוורתי מהשעון. לא מדובר ב”סתם” ספידמאסטר מבחינתי, זה דגם שנמכר בשנת 1970, יחידה שיוצרה במפעל בשוויץ סמוך לזמן הנחיתה על הירח, כאשר אומגה עוד לא נכנסה לקדחת של השקת מהדורה מיוחדת להצנחת כול נפיחה של מחלקת המכירות והשיווק שלה. קלאסי, פשוט וטהור.

אומגה ספידמאסטר משנת 1970
אומגה ספידמאסטר משנת 1970

הסימאסטר ג’יימס בונד, שאותו סקרתי בעבר, היה הזכרון האחרון שלי מאומגה. לפניו, היה ברשותי סימאסטר כרונוגרף גדול ושמנמן, ואחד הדברים שאהבתי בסימאסטר בונד – לעומת הספידמאסטר – הוא שהיה זה שעון דק וקל יחסית. אבל הספידמאסטר הזה מוצא חן בעיניי יותר. הוא יותר דק ממש במקצת (הזכוכית המעוגלת מפצה קצת על עוביו המצומצם של השעון, ומיד נדבר על זה), וקליל מאוד על היד. הרצועה גם היא מרווחת וקלילה, בגימור חצי מבריק (אולי הוא היה מבריק כשיצא מהמפעל, אך מצד שני – מדובר בשעון עבודה שיועד להגיע לירח, כך שייתכן ואכן סוג הגימור הזה היה מכוון). היחידה הספציפית אותה אני סוקר עברה מעט בחייה, ורואים על הבזל שלה ועל הקייס מפגעי הזמן.

תמיד מדהים אותי להסתכל על שעונים אייקונים מלפני 40 שנה, ולהסתכל לאחר מכן על כאלו שמיוצרים היום. אנחנו חיים בעולם שבו הכול משתנה כהרף עין, דגמים חדשים של מכוניות, טלפונים, טלוויזיות, מחשבים ועוד מרעין בישין מושקים בכול רגע נתון בכמויות עתק, ומיד מורידים בדרגה את אלו שקדמו להם. רכב בן שנתיים בהשוואה לדגם חדש לחלוטין שזה עתה עבר מתיחת פנים, נראה פתאום לא מעודכן מספיק. תודה לאל שאנחנו בענף השענות, ענף שבו המגמה הזאת מתרחשת בדיוק בצורה ההפוכה – פיסה אחת של שקט ושלווה בעולם המשתנה הזה במהירות, בה היצרנים שואפים לשמור על העיצוב המקורי של הדגמים האייקוניים שלהם. תודה לאל, גם, שזה המצב עם הספידמאסטר.

החוגה השחורה הזאת גורמת לי לחשוב בכל פעם מחדש על כברת הדרך שהדגם הזה עבר, ולהתפעל מכמה שהיא נשארה זהה כמעט לחלוטין למקור, גם בספידמאסטרים שמרכיבים במפעל ברגע שאתם קוראים את הכתבה הזאת. הנגיעות הקטנות שנוספו לה לאורך השנים לא שינו את פניה אלא רק עידנו אותה (אני אישית מעדיף את החוגות של הדגמים הוותיקים, כמו זה שאני סוקר כאן, אך ההבדל לא קריטי במיוחד). החוגה מסתתרת מאחורי הזכוכית המעוגלת המפורסמת של הדגם, ומצאתי את עצמי לא אחת מסתכל על השעון מהצד – מנסה לתפוס פיסה מהחוגה בעיקול הזכוכית, כאילו מסתתר כאן משהו חדש ולא מוכר.

אומגה ספידמאסטר וינטג'

מחווני השעות זוהרים מעט בחושך, גם אחרי כל השנים האלו (בכול זאת, בעת כתיבת הסקירה הזו – השעון שאני עונד הוא בן 48), וגם המנגנון מתפקד ללא דופי. למעשה, המנגנון הוא עוד דבר שהופך את השעון הזה למקסים בעיניי: יש ברשותי שעונים אוטומטיים ושעוני קוורץ (אל תספרו לגורו), כולם עם רצועות חוליות, ולצערי לא מתאפשר לי לענוד מי מהם מידי יום ביומו, אם זה בגלל שאני באימון, או עם לפטופ עשוי אלומיניום שאני מפחד שיישרוט הרצועה או להפך, ואפילו סתם סיבות אוויליות – כמו ששכחתי לשים שעון בבוקר (ואז אני מקבל מבטי אימה מכל באי המשרד), ולכן קורה לי הרבה שהשעונים האוטומטיים תקועים על תאריך של שבוע אחורה ובכלל לא עובדים, בעוד אלו עם הקוורץ בדרך כלל מצריכים התעסקות מסויימת של כיוון התאריך. לכן, מנגנון המתיחה הידנית היווה מבחינתי את אחד הייתרונות הגדולים של הדגם – אני מקדיש לא יותר מ 30 שניות ביום למתוח אותו, והשעון עובד, ועובד, ועובד. לא מצריך שום התעסקות אחרי יומיים שלא ענדתי אותו בכדי לכוון את התאריך או השעה, לא מצריך לשים אותו על היד ולהתחיל את היום – ואז להבין בשעה 11:40 שזה לא הגיוני שהשעה עכשיו 3 אחה”צ והתאריך הוא בכלל תחילת החודש שעבר.

אבל הספידמאסטר הזה לא עשה לי חיים קלים באספקט אחד – האבזם של הרצועה. הוא פשוט הוציא אותי מדעתי. אני עדיין לא יודע בוודאות האם הבעיה היא באבזם הקונקרטי אותו אני עונד או בכלל באותה סדרת ייצור, אבל הסגירה שלו הצליחה להוציא אותי מהכלים. שם אותו על היד, סוגר את הרצועה, שומע קליק וממשיך בחיי כרגיל. ברגע שבו היד שלי עוברת ממצב אופקי למצב אנכי – האבזם נפתח. יש צורך לתפוס אותו משני הכיוונים כדי לסגור אותו (אצבע אחת בחלקו העליון של האבזם, ואצבע אחת בחלקו התחתון שבא במגע עם פרק כף היד), מה שמחייב אותי גם לוודא שהצמיד רחב מספיק בשביל היד שלי, אחרת אין שום סיכוי לבצע את הסגירה.

אומגה ספידמאסטר וינטאג' 145.022

גם גב הקייס קצת הציק לי בעין. בחייאת ראבק, אומגה, הדגם הגיע לירח אולי יומיים לפני שייצרתם את זה שאני עונד (השעון נמכר בשנת 1970, אך ייתכן סיכוי לא קטן כי הוא יוצר בשנת 1969 ועד שהוא התגלגל לחנות של אומגה ונרכש עבר זמן לא מבוטל), וכבר הספקתם לחרוט לו על גב הקייס את זה שהוא היחיד שמאושר לפעילות בחלל על ידי נאסא ויאדה יאדה יאדה ? לא יכלתם לספק גב קייס אותנטי ורגיל, בלי שום קשקושים, או מקסימום עם איזה לוגו קטן ושקט שלכם ?!

אז לא הכול חדי קרן וקשתות כשאתה עונד את הספידמאסטר הוינטג’י הזה. למעשה, החיים שלך נראים רגילים לחלוטין, בדיוק כמו שהם נראו לפני שענדת אותו. מה שכן, כיף שיש לך פיסת היסטוריה שכזו על היד ביום יום. לי היה מאוד כיף, כי מעבר לכך שנהנתי מהשעון, היות והוא ברשותי לצורך סקירה – הגעתי למשרדי הגורו בכל יום ויומו עם האומגה הזה על ידי, וחוץ מההנאה שהוא גרם לי, הוא גם מנע מהגורו להלום בי עם מנגנון קו-אקסיאל בגלל ששוב לא הגעתי למשרד עם שעון. בהחלט הייתי מוכן להמשיך לענוד אותו בכל יום ויומו מכאן והלאה.

לאתר אומגה העולמי