השבוע נחשפנו לשעון החדש של שופארד לכבוד השנה הסינית החדשה, שעון שמגיע עם לוח בשיטת אורושי היפנית. על טכניקת האורושי אנחנו שומעים בדרך כלל בכתבות על שעונים של גרנד סייקו, אבל דווקא השעון של שופארד הזכיר לנו שמעולם לא התעמקנו והכרנו את הטכניקה הזאת בצורה מקיפה. אז לרגל השנה החדשה (לא הסינית, הגרגוריאנית), אתם מוזמנים להצטרף אלינו ולהכיר ביחד איתנו את טכניקת האורושי, הלכה היפנית.

אורושי (באנגלית – Lacquerware – ״כלי לכה״, ביפנית – 漆器, shikki, שיקי) היא מלאכה יפנית המשלבת מגוון רחב של אומנויות דקורטיביות. הטכניקה הייתה בשימוש נרחב בהדפסים על מגוון רחב של חפצים, החל מפסלי בודהה ועד קופסאות בנטו למאכל.

המאפיין המרכזי של הטכניקה של כלי הלכה היפניים הוא הגיוון של כלי לכה באמצעות טכניקת קישוט הנקראת מאקי-אי (maki-e (蒔絵)), טכניקה בה מפזרים אבקת מתכת להצמדה ללכה. פיתוחן של טכניקות מאקי-אי שונות בהיסטוריה היפנית הרחיבה את יכולות הביטוי האומנותי לאורך השנים של אומני האורושי.

ביפנית ישנם מספר מונחים המתייחסים לטכניקת האורושי-כלי לכה. שיקי – Shikki (漆器), פירושו ״כלי לכה״ במובן המילולי ביותר, נורימנו (nurimono (塗物)) לעומת זאת משמעותו ״דברים מצופים״ ואורושי-נורי (urushi-nuri (漆塗)) פירושו ״ציפוי לכה״.

אורושי – מה זה בכלל?

טכניקת האורושי, בדומה לטכניקות במדינות אחרות מסביב לעולם שבהן יוצרו באופן מסורתי כלי לכה, היא טכניקה שביסודה היא די בסיסית. חפצים העשויים מעץ, עור או כלים כמו סלסלות, נמרחים בלכה כדי לאטום ולהגן על החפץ. לאחר מכן, מוסיפים קישוטים על אותה לכה. בדרך כלל נעשה שימוש בשלוש שכבות (שכבה תחתית, שכבה אמצעית ושכבה סופית, באנגלית – Under-Coat, ציפוי תחתון, Middle-Coat, ציפוי אמצעי ו-final coat, ציפוי סופי). לפעמים, השכבה הסופית היא שקופה ולא לכה שחורה, זאת במטרה לאפשר לעיטורים שנמצאים על החפץ או על השכבות התחתונות יותר להופיע מבעד לשכבה העליונה.

לצד לכה אדומה ושחורה, מקובל לראות שימוש בשיבוץ של חפצים כמו צדפות וחומרים דומים, כמו נציץ (מינרל) למשל. היישום של אבקת זהב עם הלכה מוכר בשם Maki-e (מאקי-e) והוא אלמנט דקורטיבי נפוץ מאוד.

קופסה בטכניקת אורושי מתקופת האדו. מקור - ויקיפדיה.
קופסה בטכניקת אורושי מתקופת האדו. מקור – ויקיפדיה.

בטכניקות מתקדמות יותר משתמשים בשכבות רבות על גבי אותם כלים, עד שנוצר ציפו מושלם. כאשר הלכה באה במגע עם חמצן היא משחירה, כשבמזג אוויר לח היא מתקשה על גבי הכלי. עם זאת, חשוב לדעת כי תהליך הייבוש לא נעשה באוויר הפתוח, אלא במתקן דמוי סאונה, תוך שימוש בסמרטוטים לחים, בניגוד ללכות אחרות. לאחר הייבוש שלה, הלכה מקבלת את המראה המיוחד שלה, כשחלק מהסוגים שלה דורשים הברקה ושיוף, חלק משמשים למילוי, הדבקה וצביעה, כשבאופן כללי מדובר בלכה קשיחה מאוד ועמידה מאוד לאורך שנים.

תהליך הייצור מורכב היות והוא כולל מריחה של מספר רב של שכבות כאמור, כשבנוסף, את התוצאה הסופית והברק המיוחד מקבלים רק לאחר הייבוש, שצריך להיעשות בטמפרטורות מדויקות.

דרך אגב, כחמישים אחוזים מהאנשים בעולם אלרגיים לאורושי ברמה כזאת או אחרת (עץ האורושי הוא עץ רעיל), כל עוד היא לא יבשה לחלוטין.

ההיסטוריה של טכניקת האורושי

אורושי היא אחת הטכניקות העתיקות בעולם. ממצאים ארכיאולוגיים אישרו כי עץ הלכה היה קיים ביפן כבר לפני 12,600 שנים (!) בתקופת ג׳ומון-אדו (Jōmon-Edo). תארוך פחמן רדיואקטיבי של עץ הלכה שנמצא בתלולית הקונכיות של טוריהמה אישר את קיומו של עץ הלכה בתקופה המוקדמת, כשנכון לשנת 2011, מדובר בעץ הלכה העתיק ביותר שנמצא בעולם.

עדויות להימצאותם של כלי לכה התגלו באתרי חפירות האי הוקאידו, כשהם מתוארכים לשנת 7000 לפני הספירה. קישוטים ארוגים בחוט לכה אדום התגלו בקבר בור מהמחצית הראשונה של תקופת ג׳ומון הראשונית, כשבאתר החיפורת קקינושימה נמצא כמעט בשלמותו חרס עם פיה צבוע בלכה, שיוצר לפני 3,200 שנים.

כלי בטכניקת המאקי-e. מקור - ויקיפדיה.
כלי בטכניקת המאקי-e. מקור – ויקיפדיה.

חוקרים מעריכים כי טכניקת הלכה הומצאה על ידי הג׳ומון (תקופה פרהיסטורית ביפן שהתחילה ב-14 אלף לפני הספירה ונמשכה עד ל-3000 לפני הספירה, כשבני התקופה נקראים ג׳ומון). הג׳ומון למדו לעדן אורושי (מוהל אלון רעיל), בתהליך שאורך מספר חודשים, כשתחמוצת ברזל (קולקטואר) וצינבר (כספית גופרית) שימשו לייצור לכה אדומה. הג׳ומון השתמשו בלכה על כלי חרס ועל סוגים שונים של פריטי עץ. בחלק מהמקרים נצבעו גם בגדי קבורה למתים. חפצים רבים מצופים בלכה נתגלו מתקופת ג׳ומון המוקדמת, מה שמצביע על כך שהטכניקה הייתה חלק מבוסס בתרבות הג׳ומון.

יפן או סין?

אבל רגע, אמרנו יפן? למעשה, חוקרים חלוקים בשאלה האם הלכה בתקופת הג׳ומון הומצאה באופן עצמאי או שהיא הגיעה דווקא מטכניקות סיניות.

אחת מיצירות המופת של חפצי לכה יפניים עתיקים היא מקדש טמאמושי (Tamamushi) מאמצע המאה השביעית לספירה, מקדש עשוי חינוקי מצופה לכה או עץ ברוש יפני וקמפור, שניהם מינים מקומיים. למרות שרבים מתייחסים לטכניקה במקדש כאורושי, מספר חוקרים גורסים כי הציורים במקדש משתמשים בטכניקה הנקראת מיצודה-אה (mitsuda-e), סוג מוקדם של ציור שמן, בו נעשה שימוש בשמן פרילה (Shiso).

את המחלוקת בין החוקרים לגבי מקורה של טכניקת האורושי ניתן להסביר בעובדה שמלאכות מסורתיות ואומנויות תעשייתיות רבות מההיסטוריה היפנית הושפעו מטכניקות סיניות, כשלאחר ״שיובאו״ מסין הן חוו השפעות סגנוניות וחידושים מקומיים שונים במשך מאות שנים, עד שהגיעו לגרסה היפנית המוכרת שלהם.

בתקופת הייאן (Heian), בין השנים 794 ל-1185, פותחו טכניקות מאקי-e שונות האופיינות לאורושי. בעוד ששיטת הציור על גבי עיצובים עם מברשת על ידי המסת אבקת זהב בלכה היא טכניקה הנפוצה במדינות רבות, השיטה של ציור על גבי עיצובים ותבליטים עם לכה ורק לאחר מכן פיזור של אבקת זהב, כסף או נחושת בגדלים וצורות שונים כדי ללטש אותם, היא טכניקה שפותחה ביפן. הפיתוח של הטכניקה הזאת איפשר להפוך את הזהב והכסף של כלי האורושי לבהירים יותר מבעבר.

בקבוק בטכניקת המאקי-e. מקור - ויקיפדיה.
בקבוק בטכניקת המאקי-e. מקור – ויקיפדיה.

בתקופת הקמאקורה (1185-1333) יובאה ליפן לכה מגולפת מתקופת שושלת סונג של סין. עם זאת, אמני לכה יפנים רבים לא אימצו את השיטה הסינית של הנחת לכה ולאחר מכן גילוף שלה. במקום זאת, הם יצרו את טכניקת ה-קמאקוראבורי (Kamakurabori), טכניקה של גילוף עץ ולאחר מכן ציפוי שלו באמצעות לכה.

בתקופת מורומאצ׳י (1336-1573) פותחה טכניקה נוספת – shishiai-togidashi maki-e, טכניקה הנחשבת לטכניקה המסובכת ביותר מבין טכניקות ה-maki-e האופייניות, כמו גם טכניקות חדשות של טאקה maki-e באמצעות אבני שחיקה ואבקות חרס.

אורושי כובשת את העולם

כלי לכה יפניים יוצאו בכמויות גדולות למזרח אסיה השכנה, דרום מזרח אסיה ואפילו הודו. לכה (במיוחד יפנית) הייתה מוכרת בחצרות האצולה בהודו והופיעה בין המתנות שהציעו האירופים לשליטים המקומיים. לכה יפנית הייתה מוכרת היטב לסר תומס רו, למשל, כסוג מתאים של מתנה לקיסר ג’האנגיר, והוא מציין ב-1616 כי כלים נדירים מסין ומיפן היו רצויים מאוד בהודו.

בסין, שליטי מינג וצ’ינג תיארו בדרך כלל את כלי הלכה היפניים (אורושי) כ”לכה זרה” (יאנגצ’י). בתקופת שלטונו של שואנדה משושלת מינג, הוא ביקר ביפן כדי ללמוד טכניקות יפניות, ואומן אורושי יפני ביקר בבית מלאכה קיסרי סיני בבייג’ינג בתקופת שושלת מינג. ישנם תיעודים רבים שלקיסר יונגג’נג היה עניין רב בלכה יפנית, יאנגצ’י, והדבר בא לידי ביטוי ברבות מהעבודות שהופקו בבתי המלאכה הקיסריים בתקופת שלטונו.

בתקופת אזוצ’י-מומויאמה (1568-1600) הלכה היפנית עשתה את דרכה עד למקסיקו הקולוניאלית (גליאון מנילה) ולאירופה על ידי סוחרים. כלי לכה יפניים משכו אריסטוקרטים ומיסיונרים אירופאים מאירופה, ושידות בסגנון מערבי וריהוט לכנסיות יוצאו במענה להזמנות.

כלים בטכניקת האורושי. מקור - ויקיפדיה.
כלים בטכניקת האורושי. מקור – ויקיפדיה.

בתקופת אדו (1603–1868) חלה עלייה בגידול הממוקד של עצי לכה ופיתוח הטכניקות בהן נעשה שימוש. במאה ה-18 סוגים שונים של לכה צבעונית נכנסו לשימוש רחב יותר. עם התפתחות הכלכלה והתרבות השתפרה האיכות האמנותית של רהיטי לכה. Hon’ami Kōetsu ואוגאטה Kōrin הביאו את העיצובים של אסכולת הציור Rinpa לתוך כלי לכה.

מאמצע תקופת אדו, אינרו הפך פופולרי כאביזרי גברים, וסוחרים עשירים ממעמד צ’ונין ומעמד הסמוראים אספו אינרו בעלי ערך אסתטי גבוה, שעוצב במדויק עם לכה.

בין אספני כלי הלכה היפניים המוכרים ביותר אפשר למצוא גם את מארי אנטואנט ומריה תרזה, כשהאוספים שלהן מוצגים כיום לעתים קרובות במוזיאון הלובר ובארמון ורסאי.

כלים בטכניקת האורושי. מקור - ויקיפדיה.
כלים בטכניקת האורושי. מקור – ויקיפדיה.

עידן מייג’י

עידן מייג’י (המאה התשע עשרה) ראה עניין מחודש בלכה היפנית, כאשר אמנים פיתחו עיצובים חדשים והתנסו בטקסטורות וגימורים חדשים. בראש ובראשונה היה שיבטה זשין, אשר כונה “אומן הלכה הגדול ביותר של יפן”.

המשיכה של סגנונו המקורי מאוד היה בבחירת המוטיבים והנושא של היצירות שלו. במקום זהב וכסף מוטבעים הוא הציב לוחות לכה במסגרות, כשהוא מחקה ציורי שמן מערביים.

אמני לכה בולטים נוספים של המאה ה-19 כוללים את Nakayama Komin ו- Shirayama Shosai, שניהם, בניגוד לזשין, שמרו על סגנון קלאסי ששאב השראה רבה מאמנות נוף יפנית וסינית.

כלי סומדה, שהומצאו בשנות ה-70 של המאה ה-19 בתקופת אדו, מאופיינים בדוגמה קבועה של רכיכות בחיתוך דק, עלי זהב ועלי כסף, שהפכו פופולריים בתקופה זו. כלי לכה מעוטרים בעיצובים מקוריים היו פופולריים בארצות הברית, ועוד יותר בקרב קונים מערביים בתקופה זו של התפעלות אירופאית ואמריקאית מאותה אמנות יפנית.

בתקופה זו, הממשלה גילתה עניין פעיל בשוק יצוא האמנות, וקידמה את אמנות הלכה של יפן ואמנויות דקורטיביות אחרות ברצף של ירידים עולמיים. כתוצאה מכך, לכה מבתי מלאכה יפניים נחשבה לטכניקה עליונה מבחינה טכנית על כל טכניקת לכה אחרת מסביב לעולם.

כלים בטכניקת האורושי. מקור - ויקיפדיה.
כלים בטכניקת האורושי. מקור – ויקיפדיה.

אורושי במאה העשרים

בעשורים האחרונים, נעשה מאמצים של ממשלת יפן לשמר את אמנות הכנת כלי לכה. באמצעות תהליך הגדרתם של בעלי מלאכה חשובים כמו גונרוקו מטסודה (松田権六) וקזומי מורוס (室瀬和美) כ״אוצר לאומי חי״, במקביל למאמץ של הממשלה לעודד את הפיתוח של סדנת אורושי חדשה, כשמעמדה של הטכניקה והאומנות הולכים ומתחזקים מחדש.

טכניקת הלכה הטובה ביותר מסוף תקופת האדו ועד לתקופת מייג’י, במיוחד טכניקת האינרו, כמעט אבדה בגלל תהליך ההתמערבות שעבר אורח החיים היפני.

עם זאת, בשנת 1985 הקים Tatsuo Kitamura (北村辰夫) סטודיו משלו בשם “Unryuan” (雲龍庵) והצליח לשחזר את הטכניקה ולהעלות את קרנה מחדש. יצירות הלכה שלו נאספות במוזיאון ויקטוריה ואלברט ובמוזיאון לאמנות עכשווית של המאה ה-21, קנזאווה, והן נמצאות באוספים של עשירי העולם.

לסיכום

טכניקת האורושי היפנית בבסיסה דומה לטכניקות לכה אחרות הנפוצות בעולם, אם כי אומני הלכה היפניים העושים שימוש בלכה המופצת מעץ האורושי, לקחו את הטכניקה הזאת לדרגות אומנות שכמעט ולא ניתן לשחזר באף מקום אחר מסביב לעולם.