שעוני טייסים, טיסה או תעופה הם בעצם סגנון של שעונים בעלי הגדרות מרובות. כיום יש מגוון רחב של חברות המציעות בקטלוג שלהם שעוני טיסה על פי תקן כזה או אחר, אחרות פשוט יוצרות שעונים באווירה של טייסים וטיסה, אסטטיקה המשלבת חלקי מטוסים או משתמשות בסיפור רומנטי כזה או אחר שקשור לעולם התעופה. 

כשאנו בודקים מהם שעוני טיסה, כאלו שטייסים ענדו במהלך טיסות והשעונים הללו שירתו אותם בפועל, אנו עומדים בפני מגוון רחב של שעונים שלכאורה אין ביניהם הרבה במשותף. זאת מכיוון ששעוני טיסה התפתחו בצל צרכים שעלו מתא הטייס ולא בעקבות אופנה שרירותית.

הראשון שבהם, החלוץ מבין כולם, הינו הקרטייה סנטוס. לפי האגדה האורבנית, אי שם בתחילת המאה ה-20, בתחרות להיות הראשון להצליח בטיסה עצמאית, הברזילאי-צרפתי סנטוס דומונט והאחים ווריט היו בחוד החנית של הטיסה. אולי האחים ווריט נרשמו כראשונים לעוף אך סנטוס דומונט יזכר לעד כטייס שהצליח להמריא בכוחו (ולא על ידי “רוגטקה” כמו של האחים ווריט) בעיקר בשל הגלגלים שהיו למטוסו. סנטוס התלונן בפני חברו הטוב לואי קרטייה בזמן מסיבת המי ומי של הג’ט סט, שהוא מתקשה נורא לתפעל גם את המטוס וגם לבדוק את זמן הטיסה בעזרת שעון הכיס המסורבל.

מפה לשם, קרטייה יצר את שעון הסנטוס, על שם הטייס הנועז וחברו הטוב. שעון קטן המחובר לרצועת יד. השעון נמצא בקטלוג של קרטייה עד היום. כמובן שאף לא אחד יזהה שעון זה כשעון תעופה, הוא קטן, עדין, תכשיט ממש. אבל כן, זה היה השעון הראשון שנוצר במיוחד לספק צורך תעופתי ממש.

אחרי ההצלחות הראשונות להתנתק מכוח הכבידה של כדור הארץ, עולם התעופה היה לעולם חדש שעמד בפני הרפתקנים ונועזים. שיאים שונים צצו ונחצו. אחד החשובים לתקופה היה חציית תעלת אנגליה, מקלאיס ועד דובר שבאנגליה. האנגלים הציבו פרס כספי של 1000 לירות שטרלינג לראשון שיחצה את התעלה.

בלריוט הצרפתי הצליח לחצות את התעלה כאשר ענד על ידו שעון זניט Montred’Aeronef Type 20 ,בשנת 1909. שעון שקבע לדורות כמה מרכיבים חשובים ועיקריים בכל שעון טיסה עד היום. כמו למשל גודל ונוחות, רקע שחור עם מספרים גדולים ומחזירי אור לנראות טובה גם במצבי ראות לקויים. מחוגים גדולים וברורים יחד עם מספרים בגודל מכובד. לשעון היה כתר גדול בצורת בצל, קל לתפיסה, עם מפתח ארוך ובולט, שמאפשר תפעול השעון אפילו עם כפפות טיסה. בשנת 1939, כל כלי טייס צבאי צרפתי הציג על לוח השעונים שלו שעון טייסים זניט, ממש כמו זה ששבר את שיא התעלה ו”הכניס” לאנגלים ממש בחצר האחורית שלהם.

אנו מתגלגלים לתוך תקופת מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הגדולה. מטוסי קרב עם כנפיים כפולות ומכונת ירייה מאחורי הפרופלור, הברון האדום וקרבות אוויר מדהימים. אך כדי לנווט ולתקוף כולם יחד היה צורך בשעונים. הבריטים השתמשו בשעונים שהוגדרו כשעוני MARK בעלי אסטטיקה דומה מאוד לזניט של בלריוט, שעונים שהיו שחורים עם כיתוב לבן וגדול. חלקם בעלי צבירת אנרגיה לשלושים שעות ואחרים בעלי צבירת אנרגיה ל-8 ימים. היו אלו שעוני כיס שהולבשו על לוח המחוונים של המטוס.

במלחמה הגדולה הבינו חילות האוויר מהי חשיבותו של השעון טיסה והצורך בדיוק מקסימאלי ובתקופה זאת הפך שעון הטיסה לפק”ל טיסה בכל מטוס ולחלק בלתי נפרד מפרק ידו של כל טייס. 

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עולם התעופה המשיך להתפתח: מטוסים חזקים יותר, עמידים יותר ומרחקי טיסה ארוכים יותר. אחד האתגרים שעלה בחיי טייסים רבים היה חציית האוקיאנוס האטלנטי בין אירופה לבין ארה”ב. בשנת 1919 הוכרז פרס אורטייג’, בסכום של לא פחות מ-25,000$. הפרס נקטף לבסוף על ידי צ’ארלס לינדברג בשנת 1927, שהפך בין לילה לסמל עולמי.

מעבר לאתגר הטכנולוגי של טיסה ממושכת של כל כך הרבה שעות, אחד הקשיים העיקריים של טיסה כה ארוכה היה הניווט. ניווטים קצרים לרוב ניתן היה ליישם על ידי שילוב של כיוון הטיסה וזמן הטיסה (ניווט עיוור), או טיסה בצמידות לקו חוף. למעשה זו הייתה הדרך שלינדברג עצמו הצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי בעזרת ניווט עיוור. יש מי שטוען שעשה זאת לגמרי במזל או עם הרבה מאוד מזל, אבל היה ברור שאם רוצים לחצות את האוקיינוס בטיסה באופן סדיר, לא זו הדרך.

ללא ספק היה צורך לפתח שעון חדש ופה שילוב הידע של חברת לונג’ין, ווימס (אחד ממפתחי הניווט המודרני) ולינדברג הביאו לנו שעון ניווט שונה וחדש – הלונג’ין Hour Angle בעל שני חלקים עיקריים.

גלגל שניות מרכזי הניתן להזזה על מנת להתאים את מחוג השניות לצפצופי שעה של תחנות רדיו שונות כגון ה-BBC, וכך לכוון את השעון ולראות בצורה מהירה ונגישה את פער השניות שבין השעון שבלוח המכוונים של המטוס ושעון המוצא שעל ידו כוון השעון לפני הטיסה. פער זה הינו פער קריטי כשמנווטים.

המרכיב השני הוא סרגל מעלות על הלוח ועל הבזל, בעזרתו ניתן למצוא את זווית הגופים השמימיים השונים ביחס לאופק ובעזרת זווית זאת ניתן למקם באופן מדויק להפליא את המטוס על פני הגלובוס בקו רוחב נתון. ממש כמו שעושים עם סקסטנט באוניות. באופן זה הופך השעון לכלי ניווט מדויק להפליא ומאפשר לנווט בים או באוויר גם כשאין סממנים גיאוגרפים. רק בעזרת השמש או כוכבים.

בשנת 1935 מייסד היטלר את חיל האוויר הגרמני, הלופטוופה. כך נולד שעון הטיסה הגרמני, B-Uhr. שעון שיועד להיות כלי התזמון המושלם עבור חיל האוויר המתהווה. לשעונים אלה קריטריונים ברורים מאוד, וקריטריונים אלה הם המוקד סביבו מעוצבים מרבית שעוני הטייסים בשוק השעונים המודרני.

מדובר על שעונים גדולים, כ-55 מילימטר קוטר, אשר נענדים על היד בעזרת רצועה המחוזקת בניטים. כל הקפיצים הנימיים של המשקולות היו בעלי ספירל בריגה, דבר שתרם רבות לדיוק השעון. כאשר מושכים בכתר, מחוג השניות הגדול נעצר, כך ניתן לתאם מספר שעונים על השנייה, כשהכתר הגדול נוח לתפעול גם עם כפפות טייס.

לכל שעון היה מכסה ברזל מתחת למכסה הפלדה, בכדי להתמודד באופן יעיל יותר עם שדות מגנטיים, והרצועה חוזקה בעזרת שני ניטים מכל צעד שך השעון, זאת בכדי למנוע קריעה לא צפויה ונפילת השעון. מתוך חמש החברות שסיפקו שעונים אלה, רק אחת הייתה שוויצרית, IWC. חברה שמחזיקה עד היום ליין שעונים העונים להגדרות המקוריות של ה B-Uhr.

שעון טייסים (TOP GUN) של IWC

אנו מתקדמים לשנות ה- 50 של המאה הקודמת ושעון ה-TYPE 20 שזניט המציאה מקבל מתיחת פנים משמעותית. על פי דרישות של גופים צבאיים צרפתיים, נדרש צירוף קומפליקציות הכרונוגרף. הן לצורך ניווט והפצצות והן לצרכים מבצעיים, חשיבות הכרונוגרף נותנת גמישות יתר מאשר מחוג שניות בלבד. לאור עלייה ניכרת במהירויות המטוסים, יש צורך במדידות מדויקות יותר.

הרבה מהתכונות שעשו את השעון של זניט להצלחה נשמרות בשעון החדש: לוח שחור, כתר וכפתורים גדולים. מספרים זוהרים וברורים ונוסף לו בזל המסתובב לשני הכיוונים עם פירוט הדקות. את הכללים הציב חיל האוויר הצרפתי בשנת 1945, כשהפעם השעונים היו קטנים יותר, סביב ה-38 מ”מ. על רקע שחור עם 2 לוחות פנימיים קטנים המסוגלים לספור עד 30 דקות. כשהשעונים הגיעו עם דיוק של עד 8 שניות ביום, מתיחה מספקת ל-35 שעות, ובנוסף פונקצית כרונוגרף Flyback. פונקציה זו מאפשרת לאפס את הכרונו מבלי לעצור אותו. פשוט חוזר ל-0 וממשיך לרוץ. דבר שימושי מאוד למטוסים שנכנסים לעידן הסילון והמהירויות הגבוהות בהרבה. כל שעון היה אמור לעבוד ללא דופי לפחות 300 פעם.

זניט TYPE 20 מודרני

חברות רבות עסקו ביצור שעונים אלו, אך אחת מהן היא זו שתיזכר לעד בזכותם, בריגה. שעוני ה-Type 20 היו השעונים שבהם הצטייד חיל האוויר הצרפתי. לשעון יש חלוקה מעט שונה מהמקובל בלוח הדקות. במקום אינדקס כל חמש דקות, יש אינדקס ארוך כל 6 דקות ואינדקס קצר כל 2 דקות. סימנים אלה שימשו לצורך ציון אחוזי השעה. סימן ראשון (6 דקות) 10% השעה, סימן שני 20%, שלישי 30%. למה זה טוב בכלל?

כאשר עושים ניווט עיוור שמתבסס על מהירות וזמן, מהירות הקרקע מחושבת על פי מרחק לשעה, סימון אחוזי השעה באופן ישיר ולא בדקות, איפשר לנווטים לחשב מהר מאוד כמה מרחק התקדמו במבט מהיר על מד המהירות וכמה חלקי שעה עברו. נגיד ועברו 12 דקות טיסה ב 400 קמ”ש, יודעים מהר מאוד שטסו שתי עשיריות השעה, דהיינו 80 ק”מ בזמן הזה.

אך לא כל הפיתוחים בשענות באו מעולם התעופה הצבאי. ישנם 2 פיתוחים שאולי לא הכרתם אך נתנו מקום לשלושה דגמים אייקונים בשענות ומקורם בדרישות של עולם התעופה האזרחית.

הראשון שבהם הגיע מהתעופה האזרחית ולהבדיל מרוב השעונים באותה תקופה ניסה לבדל עצמו קצת מהעולם הצבאי. החידוש של השעון היה שימוש בסרגל חישוב עגול, ממוקם בשילוח הלוח והבזל. למי שלא מכיר, עולם התעופה מצריך ידע בשקלול חישובים מורכבים מאוד ויש צורך בהם באופן מהיר ביותר. החל מחישוב בין ליטרים לליברות, ולגלונים. משקלים בין ק”ג לליברה ועד חישובים מורכבים כמו פיצוי כיוון הטיסה בשל רוחות והתאמה של המטוס לטיסה עם סטייה כזו או אחרת. לצורך זה התגייסה חברה נוספת שידועה היום בזכות שעוני הטייסים שלה – ברייטלינג. 

הרעיון של ברייטלינג היה פשוט גאוני, וראה אור בשנת 52 עם דגם הנוויטימר. זו הייתה הפעם ראשונה שמישהו חשב לשלב את סרגל החישוב הקלאסי של מהנדסים על השעון עצמו לשימוש מהיר ויעיל. עד היום בריטלינג מקושרת באופן ישיר לעולם התעופה, ועד היום ניתן למצוא צורות שונות של סרגלי חישוב וטבלאות המרה של מידות שונות בשעוני ברייטלינג.

השעון השני שנולד מעולם התעופה האזרחי, ליתר דיוק חברת Pan Am, הינו הרולקס GMT, ספציפית הדגם 6542 משנת 1954. העולם הפך לקטן יותר עם טיסות הסילון, פאן אם התחילה עם טיסות טרנסאטלנטיות ועלה הצורך עבור הטייסים שלה שעון שיהיה מסוגל להציג אזורי זמן שונים, אותם חוצים הטייסים הלוך וחזור בעבודתם.

ראשי התיבות GMT משמעותם Greenwich Mean Time , או זמן גרינוויץ שהינו נקודת האפס למדידת הזמן בעולם. למשל ישראל ממוקמת באיזור זמן GMT +2. שעון ה-GMT של רולקס הציג מחוג רביעי, שעשה את דרכו המלאה ב-24 שעות ולא ב 12 שעות. מסביב ללוח יש בזל ובו מצוינים 24 אזורי הזמן עם סימונים של יום ולילה. באופן כזה שמבלי להזיז מחוגים בשעון ולעצור אותו יכלו לסובב את הבזל ולמקם את המחוג הרביעי לזמן מקומי, בעוד השעון מראה את זמן המקור, בו זמנית. עם הזמן השעון שוכלל ואפשר להניע את המחוג הרביעי באופן עצמאי וכך להציג 3 אזורי זמן.

במהרה השעון הפך להצלחה, לא רק טייסים ענדו אותו אלא גם טייסים צבאיים, אסטרונאוטים וכן, גם “סתם” אנשי עסקים אשר הרבו לטוס. השעון נמצא בקטלוג רולקס עד היום.

השעון השלישי ולכאורה זניח, היות וכיום משימתו לא קשה כפי שהייתה אז הינו שעון ה Polerouter. בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה 50 חברת התעופה SAS – ה-Scandinvian Airlines Systems, קידמה מסלולי תעופה שעברו דרך הקוטב הצפוני (כן כן ממש מעליו). לשם כך נאלצו לבנות מערכות ניווט מיוחדות מאוד שתעמודנה באתגרי המגנטיות שבטיסה דרך הקוטב. לשם כך הפקידו בידי החברה Universal Geneve, מי שהיו ספקי השעונים שלהם, את המשימה לפתח שעון עבור הטייסים שלהם שיעמוד באתגר המגנטי החדש.

את השעון עיצב המעצב הצעיר גרלד גנטה, בן 23 בלבד בזמנו ומי ש-20 שנה אחרי כן יעצב את הרויאל אוק של אודמר פיגה ואת הנאוטילוס עבור פטאק פיליפ ויהפוך לאייקון בזכות עצמו בתעשיית השעונים. השעון נקרא בתחילה Polar router, ולאחר מכן PoleRouter ויצא לאור בשנת 1954, לצורך הטיסות של חברת SAS מקופנהגן לניו יורק אשר קוצרו בזכות המסלול החדש מ-36 שעות ל-22 שעות בלבד.

השעון האחרון שהוא שעון הטיסה האולטימאטיבי, היות והוא לא רק טס על כדור הארץ אלא גם בחלל, הוא לא אחר מאשר האומגה ספידמסטר פרו. מדובר בשעון מתיחה ידנית עם מנגנון מתוצרת למניה (עד היום), שעבר את כל המבדקים הקשים של NASA בכדי לטוס במשימות ג’מיני ואפולו.

לפי הסיפור (ולא חסרות גרסאות שונות ומשונות) מהנדסי NASA נשלחו לקנות שעונים בחנות, לצורך תוכנית החלל. הבקשות היו די בסיסיות, שיהיה שעון יד, במתיחה ידנית (בזמנו לא היו בטוחים האם מתיחה אוטומטית תעבוד בחלל ללא כוח משיכה), עם כרונוגרף ונראות טובה. לפי הסיפורים השעונים נקנו בחנויות ככל שעון אחר, ללא כל הכנה מיוחדת מטעם החברות. יתרה מזו, לאומגה נודע כי השעון שלה נבחר, רק לאחר שנצפה באחת התמונות שפורסמו של האסטרונאוטים.

אולם התגובה של תעשיית השענות האמריקאית לא איחרה לבוא, האמריקאים הפטריוטים ראו חשיבות רבה כי תוכנית החלל הלאומית  תישא גם שעון מקומי לחלל. לכן נפתח המכרז מחדש, אך שוב היה זה הספידמסטר פרו של אומגה שיצא עם ידו על העליונה. מאז אפשר לקרוא על גב השעון כיתוב שהוא ייחודי לדגם הזה.

“Flight qualified by NASA for all manned space missions”

במשך היצור שלו החליפה אומגה את המנגנון המקורי 321 במנגון 861, מגנון קצת יותר עמיד ומדוייק מהראשון. וגם מנגנון זה עמד במבחנים הקשים שכללו חבטות של 40 כוחות G, שינויי טמפרטורה קיצוניים, תפקוד בלחות וטמפרטורות קצה, עמידות במהירויות תנועה ושינויי כיוון עצומים כפי שמצופה מחללית.  

הדבר המיוחד ביותר בשעון זה, הוא שהוא נמכר כבר כמעט 50 שנים, כמעט אותו השעון. עם שינויים מינוריים בלבד. זה השעון היחיד שניתן לרכוש היום מחברת אומגה, שהיה ניתן לרכוש שעון כמעט זהה לפני שהחברה המקורית פשטה רגל ונקנתה על ידי תאגיד סווטש.