השענים – The Watchmakers, הוא סאגה מרוממת של אחווה, אופטימיות וחוסן רוח האדם. הספר, שנכתב במשותף על ידי הארי לנגה ובנו, סקוט לנגה, מספר את הסיפור המלא על ילדותו וחינוכו של הארי במשפחה חסידית של שענים בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בפולין ואיך המקצוע שעבר במשפחה מדור לדור, ביחד עם אחווה בין אחים, אפשרו לשלושת האחים לבית משפחה לנגה לשרוד את הגטאות, מחנות עבודה בפולין ובאוסטריה ואת הכיבוש הגרמני, להקים משפחה בארצות הברית ולעלות לישראל, בה הארי נפטר בשיבה טובה.

סיפורם המרגש של שלושת האחים לבית משפחה לנגה מסופר באמצעות סדרת ראיונות ארוכים ומפורטים של הארי עם בנו, בהם הוא מגלה זיכרון יוצא דופן של סיבולת, אמונה ומיומנות ייחודית ששמרה על שלושת האחים ביחד – ובחיים – בתקופות האפלות ביותר של מלחמת העולם השנייה ושל ההיסטוריה האנושית.

הארי (חיל) לנגה (Lenga) נולד בשנת 1919 למשפחה חסידית בעיירה קוזניץ׳ שבפולין, עיירה קטנה, אבל בעלת חשיבות רבה בעולם החסידי. מקוזניץ׳ מגיעה חסידות קוזניץ׳, אותה ייסד הרב ישראל הופשטיין מקוזניץ׳, הידוע בכינויו המגיד מקוזניץ׳. המגיד מקוזניץ׳ היה מתלמידי המגיד ממעזריטש ורבי אלימלך מליז׳נסק.

הארי היה בן למשפחה בת שש נפשות – הוריו, שלושה אחים (הארי, מיילך ומוישה-מוריס) ואחות אחת. בילדותו, הארי למד בישיבה במקביל ללימודיו בבית ספר הציבורי בקוזניץ׳. משפחת לנגה הייתה כאמור משפחה של שענים, כשאבי המשפחה לימד את הארי ואחיו את מלאכת השענות – מיומנות שהם לא דמיינו כי תציל את חייהם מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1939, כאשר הגרמנים פלשו לפולין, הארי התגורר בוורשה, שם הוא מועבר לגטו ביחד עם שאר תושבי העיר היהודים ונאלץ להישאר בין חומות הגטו. כעבור שנתיים, בשנת 1941, הוא מצליח לברוח מהגטו ולהתאחד עם משפחתו בגטו בקוזניץ׳.

כריכת הספר עם תמונת שלושת האחים
כריכת הספר עם תמונת שלושת האחים – הארי, מיילך ומוישה (מימין לשמאל)

בשנת 1942, לילה לפני שהנאצים מפנים את כל האוכלוסיה היהודית מגטו קוזניץ׳, ביניהם אביו ואימו החורגת של הארי ורצחו את כל עשרת אלפים תושבי הגטו בתאי הגזים בטרבלינקה, הארי ושני אחיו מצליחים להימלט מהגטו. לפני שהם נמלטים, אביהם נותן להם כלים לייצור ותיקון שעונים, שיאפשרו להם לבצע עבודות תיקון שעונים עבור הגרמנים במחנות עבודה שונים. כפי שהארי מספר, אביו ״קנה את חייהם״ פעמים רבות עם הכלים הללו.

שלושת האחים למשפחת לנגה נמלטים למחנה עבודה בניהול פולני בקרבת קוזניץ׳. לאחר מספר שבועות, הם מועברים לוולנוב, מחנה עבודה בסביבת ראדום. הארי זוכר היטב את המחנה בוולנוב ומתאר סצינה קורעת לב שבה 117 אנשים נבחרים באופן שרירותי במסדר ולאחר מכן נורים למוות באמצעות מקלעים. הארי מתאר כיצד לאחר מכן, הסלקציה הזאת והרציחות שלאחר מכן הפכו לריטואל קבוע, שחזר על עצמו מדי יום ראשון במחנה.

עם זאת, גורלם של האחים לבית משפחת לנגה שפר עליהם, כשהם עובדים בתיקון שעונים עבור מפקד המחנה הגרמני בוולנוב, שהקים צריף פרטי בתוך המחנה עבור האחים בו הם עבדו וישנו.

אחיו של הארי, מוישה, חלה במהלך שהותם בוולנוב בטיפוס והארי מצליח להסתיר את המחלה שלו ממפקד המחנה הגרמני, שהביא להם שעונים לתיקון בצריף שלהם.

הארי מצליח להשיג לו תרופה לאחר שאיים על רופא המחנה כי יספר למפקד הגרמני כי גם אחותו של הרופא סובלת ממחלת הטיפוס וכך למעשה הציל את חייו של אחיו.

לאחר שהות ארוכה בוולנוב, הארי ואחיו מועברים למחנה העבודה סטארוביץ׳ ולאחר מכן מגיעים למחנה ההשמדה הנודע לשמצה אושוויץ. מספר שבועות לאחר הגעתם לאושוויץ, הארי נשלח לעבוד כחלק מהזונדרקומנדו, האסירים שהיו ממונים על הטיפול בגופות בתאי הגזים ובשריפה שלהן.

אבל גם כאן, מלאכת תיקון השעונים מצילה את הארי, כשבאמצעות שעון שהוא ואחיו הצליחו להרוויח מהתיקונים שעשו במחנה ההשמדה, הוא מצליח לשחד את מפקד הבלוק שמסיר אותו מהעבודה במסגרת הזונדרקומנדו.

בסוף ינואר 1945, הארי ואחיו הוכרחו לצאת לאחת מצעדות המוות האיומות של אושוויץ.

לאחר שלושה ימים ולילות רצופים של צעידה, ללא עצירה, ללא שינה וללא מזון, הם מקבלים מנוחה ללילה אחד בחווה, לפני שהם צועדים יום נוסף לעבר תחנת רכבת. בתחנת הרכבת הם מועלים לרכבת, באמצעותה הם מועברים למטהאוזן, מחנה ריכוז באוסטריה.

סצינה קורעת לב נוספת מתרחשת במטהאוזן עם הגעתם. הארי מספר כי עם הגעתם למחנה, הם קיבלו מקלחת חמה, אך לאחר מכן נשלחו החוצה כשהם רטובים וערומים אל החורף האוסטרי הקר והמקפיא.

הארי ואחיו נאלצו לעמוד בקור המקפיא במשך שעתיים, כשהם עירומים לגמרי. שלושת האחים לבית משפחת לנגה מחבקים זה את זה בחוזקה כשהם קוראים-צועקים שוב ושוב שרק כדור או תאי הגזים יכולים להרוג אותם. הארי מספר כי שלושתם נכנסו למעין טראנס או פשוט הפכו למהופנטים, מה שעזר להם להפסיק להרגיש את הקור ובסופו של דבר לשרוד ולהישאר בחיים.

למחרת, האחים לבית משפחת לנגה מועברים למחנה עבודה נוסף – מלק, שם הם עבדו בעבודות כפייה מפרכות, רחוקות מאוד ממלאכת ייצור ותיקון השעונים העדינה – חפירת מנהרות בהרים באמצעות פטישים.

הארי ואחיו שוהים במחנה עד לאמצע אפריל 1945, אז הם מועברים למחנה העבודה באבנזה.

הארי מספר שאבנזה היה הגרוע מכל המחנות, גרוע אפילו יותר מאושוויץ. ככל שהצבא הרוסי הלך והתקרב, הגרמנים שלחו עוד ועוד אסירים לאבנזה, כשהם לא טורחים לספק להם אפילו את מנת המזון המינימלית שהם קיבלו במחנות עבודה והשמדה קודמים. הארי מתאר רעב ומחלות שהשתוללו במחנה, כשגם עבודות הכפייה בחפירת המנהרות בהרים גבתה קורבנות רבים מקרב אסירי המחנה.

למזלם של האחים למשפחת לנגה, מחנה העבודה אבנזה שוחרר ב-5 למאי 1945 על ידי הארמיה השלישית של הצבא האמריקאי.

עם שחרורם וסיום המלחמה, הארי עבר בין כמה מחנות עקורים, שבהם חזר למקצוע שאותו למד מאביו – תיקון שעונים. הארי עובר בין אבנזה שבאוסטריה למודנה שבאיטליה ושטוטגרט שבגרמניה, ביחד עם אחיו, כשלפני המעבר לשטוטגרט הארי ואחיו מתגוררים תקופה קצרה ברומא.

באפריל 1949, הארי מגיע לארצות הברית. הוא משתקע בסנט לואיס עם אשתו ושלושת ילדיו, כשבהמשך הוא הופך לסבא לשלושה נכדים.

הארי המשיך לעבוד כשען והיה בעלים של חנות תכשיטים בסנט לואיס במשך כמעט 30 שנה, לפני שפרש לגמלאות.

בשנת 1988, הארי עבר עם אשתו לישראל, כשהוא נפטר בישראל בגיל 80, ב-2 לינואר 2000.

מקוזניץ׳ ועד וולנוב, סטרוביץ׳, אושוויץ ואבנזה, הארי ושלושת אחיו סבלו, עבדו, התפללו וחיו כל יום בתקווה לראות את השחרור. הספר הוא כאמור תיאור מלבב וישיר של הארי, בגוף ראשון, על ילדותו, השיעורים שלמד מאביו, המצוקות הקשות וחייו מעוררי ההשראה לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השניה.

יהי זכרו של הארי לנגה, ביחד עם ששת מיליוני הנרצחים, ברוך.