ז’אקה דרו – גאונות, אמנות ושענות

כתב וצילם: ערן ראובני

טוב, אז השנה אמנם לא הייתי בתערוכת באזלוורלד, אבל הזכרונות לוקחים אותי לאחד מביקורי שם לפני שנים מספר. בשיטוטי בין הביתנים המרהיבים, בתערוכה שהיתה אז בשיא כוחה, עברתי גם בתצוגה של אחד ז’אקה דרו (Jaquet Droz). השם היה מוכר לי אבל לא התעמקתי יותר מדי בסיפורו של המותג הזה לפני כן. לאורך הביתן הוצגו בפשטות, בארונות זכוכית, השעונים – מרהיבים ביופיים, חלקם מורכבים ביותר וחלקם פשוטים יחסית אך לא ניתן היה לטעות ברמת הגימור הגבוהה להפליא. במרכז הביתן, ליד שולחן, ישבה עלמה אחת לא צעירה במיוחד, וציירה על גבי לוח של שעון.

המונח “ציירה” למעשה קצת לא מתאים כדי לתאר את האיכות המיקרו-כירורגית של העבודה שנעשתה שם. האמנית ישבה שם, גופה כמעט ללא תנועה, עיניה צמודות לזכוכית מגדלת גדולה, ורק יד ימינה נעה בתנועות מדודות להפליא, כמעט רובוטיות, טובלת את המכחול הדקיק בצבע, נותנת נגיעה עדינה בלוח וחוזר חלילה. בקיצור, הבנתי שקורה פה משהו מעניין, שווה בדיקה.

אז מי היה האדון פייר ז’אקה דרו ומה הסיפור של היצרן הזה היום? מר דרו נולד לפני כמעט 200 שנה, ב-1721. גאון מכאני אמיתי, האיש החל בקריירה של בונה שעונים, אבל את תהילתו קנה בבניית צעצועים מכאניים מורכבים להפליא, “אוטומאטה”, מיני מכשירים ובובות ממוכנות שהפליאו לבצע פעולות מורכבות שאף צעצוע מכאני לא עשה לפניו.

בין השאר הוא היה הראשון שידע לבנות מכונות כאלה שניתנו ממש לתכנות, למשל בובת ילד שידעה לכתוב באמצעות עט שאחזה בידה, וניתן היה להורות לה אילו אותיות לכתוב באמצעות כלי מיוחד. במלים אחרות, אפשר היה לקסטם את האפליקציה בעזרת ממשק משתמש ללא צורך באיש פיתוח (סליחה על הז’רגון ההייטקיסטי, אבל בכל זאת אנחנו סטארט-אפ ניישן, לא?). דרו החל למכור את האוטומאטה שלו, בהם יצירות מופרעות לחלוטין שהורכבו מאלפי חלקים, לאצילים ולעשירים של אירופה, ובעזרתם למעשה מימן את מלאכת השענות שלו. ובוא לא נטעה, גם השעונים שלו היו סבבה לגמרי.

למרות כל הפאר וההדר, אחרי מותו של פייר ז’אקה דרו ושל בנו שעבד איתו, העסק נעצר. במהלך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, המותג לא היה קיים. בשנות הששים אמנם נעשה שימוש בשם המותג, אבל השעונים שיוצרו תחתיו היו גנריים לחלוטין ולא הותירו כל חותם.

בשנת 2000, רכשה קבוצת סווטש את הזכויות למותג, ובצעד חכם שבדיעבד צריך לשמח כל חובב שענות באשר הוא, זרקה לפח את ההיסטוריה העדכנית של המותג וחזרה אחורה בזמן, לשורשים האמיתיים של המותג במאה השמונה עשרה. ז’אקה דרו מוצבה גבוה בהיררכיה של הקבוצה, בסמוך לבלאנקפיין וקצת מתחת לראש הפירמידה (שם משתזף לו בשמש נצחית האדון אברהם לואי בריגה).

כיום, ולאחר קרוב לעשרים שנה תחת המטרייה של סווטש, ז’אקה דרו התבסס כמותג עילית לכל דבר. המנגנונים – הם מהטובים שבקבוצה ומיוצרים במפעל פרדריק פיגה (שמייצר גם – ובעיקר – עבור בלאנקפיין). מגוון השעונים רחב, וכולל הן שעוני דרס פשוטים יחסית מבחינה מכאנית אבל בעלי עיצוב יפיפה וייחודי, הן שעונים המציגים יכולות אמנותיות גבוהות ביותר בעיצוב ובביצוע (וכוללים כמעט כל טכניקת צביעה וציור העולה על הדעת), והן – בקצה הגבוה – יצירות מכאניות נדירות, שמצליחות לשלב במנגנון השעון מיני-אוטומאטה הנותנות כבוד של ממש להמצאותיו הישנות של דרו. ובעיקר לוחות השעונים, כמעט בכל הדגמים, שהם פשוט מהטופ של התעשייה.

הז’אקה דרו שבסוף מצא את דרכו אלי הוא החבר היקר העונה לשם Grande Seconde Quantieme Côtes de Genève.

גראנד סקונד על שום מה? על שום שאבותינו (פייר ז’אקה דרו ליתר דיוק) בנו שעון כיס שבו חוגת השניות היתה גדולה יותר מאשר החוגה של השעות והדקות, ומבנה זה שימש השראה לזה ועוד רבים מהשעונים המודרנים של המותג. קאנטיים, על שום שבגרסה זו נוסף על מחוג השניות גם מחוג תאריך. קוט דה-ז’נב, על שום סגנון החריטה הייחודי שעל הלוח – סגנון שמשמש על פי רוב בגימור של חלקי המנגנון ודי נדיר למצוא אותו בקדמת השעון.

השעון גדול, כ-43 מ”מ קוטרו, ובעל נוכחות. כן, יש בסדרה הזו דגמים קטנים יותר, אבל לטעמי – ז’אקה דרו צריך להיות גדול. אם אתה רוצה שעון אלגנטי, קטן ונחבא אל הכלים, לא כאן בבקשה. לא קונים דרו בשביל להצטנע. זה אמנם דרס אבל דרס אקספרסיבי, נוכח. ברבים משעוני המותג הלוח הרחב הוא כגינת משחקים לאמן, לצייר או לחרט או לכל בעל מקצוע אחר, וגם כאן – זהו חלון ראווה גדול שמציג את השעה לראווה. חוץ מזה יש בשעון כל מה שאפשר לצפות לו ממותג עילי. מנגנון נאה למראה ובעל רזרבה של קרוב ל-3 יממות, בתדר 28,800 פעימות בשעה, ששומר על דיוק כרונומטרי מהשנייה הראשונה עד השעה ה-70. רצועת עור משובחת עם סוגר איכותי, שהופכים את ענידת השעון הגדול (והכבד יחסית) לנוחה בהחלט. זה לא שעון ספורט אבל גם לא מטוטלת על היד.

מה בעניין המחיר? אז ככה. זול זה לא. אבל לטעמי ז’אקה דרו נותנים Value for Money אמיתי למי שמחפש שענות עילית של ממש, לא “affordable luxury”, בלי לשבור את הבנק. כן יש למותג שעונים שעולים עשרות וגם מאות אלפי דולרים, אבל עדיין בסכומים של 5-10,000 דולר אפשר למצוא יצירות כמו זו שלעיל, ולהרגיש שמשלמים באמת על שענות ולא על מיתוג. וזה נכון גם למרבית הדגמים היקרים יותר של היצרן. אל תבנו על שמירת ערך או סחירות ברמת רולקס או אומגה, אבל למי שרוכש שעון לעצמו ולא כדי למכור לאחרים – אפשר למצוא פה יופי של עסקה.

עכשיו, לקראת סיום, אני יודע מה לפחות חלק מהקוראים שואלים את עצמם. בעבר כתבתי כאן על סייקו (האלפיניסט הלבן), סיטיזן (הקמפנולה האדום) ואוריינט. בקיצור, יפנים. אז מה פתאום אני מגלה עכשיו את השעונים השווייצרים? ובכן, אין כמו השווייצרים. שווייץ היא מדינת השעונים, תושביה דייקנים ומתקתקים עניינים כמו כרונומטרים לכל דבר, הכל טוב ויפה. פשוט כדאי לזכור שגם בין השעונים השווייצרים יש מותגים ידועים יותר ופחות, ולפעמים – רק לפעמים – כדאי להביט מעבר לשמות המוכרים, ולגלות שסביבות לאגם ז’נבה יושבים להם עוד יצרנים מעניינים, קצת פחות מפורסמים אבל לא פחות נפלאים.