היום השישי והאחרון בבזל היה יום קצר במיוחד. הרגליים כבר לא מה שהיו לפני שישה ימים, הבטן גדולה יותר (ככה זה כשלנים בקולמר שהיא פנינת אוכל צרפתי) והעיניים, הם כבר קצת קהות למראות שעד לפני שלושה ימים הדהימו אותנו. צריך להיות בבזל וורלד בשביל להבין את כמות השעונים המטורפת ואת האוברדוז שזה מייצר אפילו אצל חובבי שעונים כמו הצוות של ווטש גורו.

ובכל זאת, או אולי דווקא לכן, זה הזמן להיפרד דווקא מהצוות של בזל וורלד. מהבחורה המקסימה של הלוקרים, שסיפרתי לכם עליה בסיכום היום החמישי, מהפקידה היפהפייה והאדיבה בעמדת הסיוע במתחם התקשורת, מאיש היח״צ המקסים והמקצוען של זניט, מפקידות הקבלה האדיבות אך הקשוחות של רולקס ומכמות דו ספרתית מרשימה של שעונים שהדליקו אותי במיוחד.

במקרה שלי דווקא מצאתי את עצמי חוזר לאיזורי השענים העצמאיים, חברות הבוטיק הקטנות, שם אפשר לשטוף את העיניים בשעונים שאי אפשר למצוא בשום חנות בישראל ולמעשה כמעט בשום חנות בעולם. שעונים שנעשים באהבה, בעבודת יד קפדנית ועם שילוב של דמיון, נשמה וחדשנות.

האנשים שמאחורי התערוכה

ביום כזה אחד הדברים המעניינים הוא לא עוד סיבוב, המאה במספר, סביב הדוכן של רולקס או ברייטלינג, אלא דווקא שיחה עם האנשים שמפעילים את התערוכה. תופעה מעניינת, במשך שמונה ימים מגיעים אלפי צעירים מכל איזור גרמניה, צרפת ושוויץ לתערוכה על מנת לעשות קופה של כ-3000 יורו, בחישוב פשוט כ-30 יורו לשעה. החברה האלה, כך סיפרה לי אחת מהן, עובדים 12.5 שעות ביום, מתעוררים כל יום ב-5.30 בבוקר ואחראים למגורים של עצמם. זה אולי נשמע לכם פשוט, אבל קחו בחשבון שבזמן התערוכה חמישה מטר של מגורים בבאזל עולים כמו סוויטה מלכותית בוולדורף אסטוריה בניו יורק. אם אתה מעוניין שבחמישה מטר האלה יהיה גם חלון, או אפילו שירותים, אז אנחנו מדברים על שתי סוויטות. במקום לגור בבאזל מחפשת החבורה הזאת עיירות קטנות באיזור ופושטות עליהם כמו נחילי ארבעה. בעצם ארבה, בהנחה שארבה היו כחולים, כיוון שכולם לבושים במדי התערוכה הכחלחלים – שמלות לנשים וחליפה מלאה לגברים. החבורה הזאת מתייצבת כולה בחמש בבוקר, מגולחת, מטופחת, מאופרת, עם חיוכים מקצה לקצה ותודעת שירות שלא ראיתי כמעט בשום מקום.

אפרופו תודעת שירות, בקולמר, העיירה הצרפתית בה אנחנו מתאכסנים (כן, גם אנחנו לא בעניין של 500 דולר תמורת חדר דולף), תודעת השירות, איך להגיד, טובה הרבה פחות. ראשית הצרפתים לא ממש אוהבים כאשר אתה נכנס לחנות שלהם. אם כבר נכנסת, והצלחת להשיג יחס, ברוב המקרים זה יהיה בצרפתית. כשתסביר להם שאתה מדבר רק אנגלית, הם יהנהנו בנימוס, או סוג של נימוס, וימשיכו לדבר איתך בצרפתית. וכשאנחנו מדברים על צרפתית, לא מדובר על מילים כמו בונז׳ור, סילבופלה ומרסי בוקו, כי עם זה אפשר איכשהו להסתדר. אנחנו מדברים פה על מונולוגים בנוסח ריצ׳רד השלישי, רק בצרפתית מאוד מהירה ובלי שום סיכוי להבין מילה בלי עמנואל הלפרין או לפחות סטפן לגר לידי.

לשיא הגענו היום בבוקר כשניסינו להזמין תפריט שכלל טוסט, קינוח ושתייה קלה. המוכרת העצבנית דרשה מכל אחד מאיתנו לבחור את הקינוח והשתייה שלו מראש ולא עזרו תנועות הידיים, נענועי הראש, שברי המילים שלנו בצרפתית ולבסוף, אין מה לעשות, הקללות בעברית. המוכרת התעקשה לנזוף בנו בצרפתית שהלכה והתגברה ככל שניסינו להסביר לה שאין לנו מושג מה היא רוצה מהחיים שלנו ושבסה״כ באנו בכוונה טובה לבזבז כסף בבראסרי שלה. בסוף נאלצנו לעבור איתה לצד השני של הבראסרי, לבחור עוגה, לגשת למקרר המשקאות, לבחור משקה ורק אז היא הסכימה שנשלם. אלא שאז התעוררה בעיה נוספת, המוכרת הזועפת אמרה משפט שדווקא הבנתי: ״טוט ל׳אנסמבל״, כלומר אתה משלם על כולם? ניסיתי להסביר לה שכל אחד מאיתנו (ארבעה אנשים) משלם בנפרד, אבל אחרי חצי דקה הבנתי שזה ניסיון עקר ומיותר. שילמתי לה את מלוא הסכום ורק אז היא הסכימה לשחרר אותנו לשולחן לאכול. היה דווקא אחלה טוסט, את זה לא תיקחו לצרפתים.

והתעורכה עצמה

והיתה גם תערוכה, אבל היא באמת היתה בסופה. בכל מקום נתקלנו באנשים נפרדים בהתרגשות מחברים ועמיתים למקצוע, בעיתונאים מנסים להשיג עוד בדל של מתנה מהיצרנים ובעובדים משועממים שרק מחכים שישחררו אותם אחרי 8 ימים של עבודה קשה. אגב, המתנות זו דרמה בפני עצמה. לכל יצרן יש מה שנקרא ״פרס קיט״, ערכת תקשורת. ערכת התקשורת, כבר סיפרנו בטור הזה בעבר, נעה בין גלויה אומללה עם לינק להורדת PDF שמופיע על גביה, לבין שקיות מושקעות ובהן מזכרת קטנה וחוברת כרומו מרשימה עם ההיסטוריה של היצרן. אבל זה רק מסך הערפל. כיוון שכל יצרן מחזיק גם כמה מזכרות שוות במיוחד שלא מחולקות לכל אחד. למשל כפפות להצגת שעונים של פטק פיליפ, משקפי שמש של הובלו, בטריה נטענת של זניט, או ספרים נדירים שסוקרים את היסטוריית המותג ושוקלים טון וחצי בממוצע. על זה, ודווקא לא על סקופים (כי כאלה יש מעט מאוד בעידן האינטרנט) ניטשת המערכה הגדולה בין הכתבים. במתחם התקשורת משווים זה עם זה מי קיבל מתנה טובה יותר מהיצרנים וכל אחד בוחן מי קיבל מתנות שוות במיוחד. על פי התחושה שלי, אין כאן מקריות. את הסטים הפשוטים מקבל כל אחד שמגיע לביתן ומציג כרטיס תקשורת. זה קל, זה פשוט וצריך בשביל זה, ובכן, כרטיס תקשורת. את הסטים הבאמת טובים, נותנים אנשי היח״צ לפי ההערכה שלהם אליך בעקבות פגישת ההיכרות של השעונים החדשים. אז מתבצע טנגו עדין בו איש היח״צ מנסה להרשים אותך במותג בזמן שאתה העיתונאי נחוש להוכיח לו שאתה מכיר את המותג שלו יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו. מפגש אידיאלי כזה מסתיים בהורדת חרבות משני הצדדים והכנסתן לנדנן, לחיצת יד של הערכה הדדית, החלפת כרטיסי ביקור ו…. שי שיוצא מהחלק האחורי של ביתן היצרן והוא ברוב המקרים מקורי, שונה ונדיר במיוחד.

ואפרופו כרטיסי ביקור: במהלך השנים צברתי מאות ואלפי כרטיסי ביקור בתפקידים השונים שביצעתי. למען האמת, מתוך אלפי הכרטיסים שהודפסו, אני בספק אם חילקתי 100. מי לוקח היום כרטיס ביקור? מחליפים מספרים, מקסימום נותנים אימייל ושלום על ישראל. ובכן, דגש על ישראל. באירופה, זה לא עובד ככה. איך שאתה נכנס לביתן, לפגישה, אתה מתבקש לשלוף את הביזנס קארד שלך. אין לך ביזנס קארד, אתה מוזמן לחפש עבודה בדוכן הנקניקיות שמחוץ לתערוכה, למרות שגם להם סביר שיש כרטיס. אגב, נקניקיות לא רעות, אבל 10 פרנק שוויצרי זה לא מעט בשביל נקניקיה. ערימת הכרטיסים שהבאתי הצטמקה מיום ליום, עד כדי צורך כמעט אקוטי להדפיס חבילה חדשה. מסתבר שתעשיית השעונים היא תעשייה נהדרת, אבל דאגה לעצי העולם לא בראש מעניינה.

ולשלב הסיכומים:

הטוב: השעון של איתי נוי, השען הישראלי שזכה היום במקום ברשימת 12 השעונים הטובים של התחרות. הישג אדיר של שען מקצועי, צנוע ורציני. מקבץ תכונות שלא תמיד מקובלות בישראל, אבל מסתבר שעובדות לא רע בכלל בעולם האמיתי.

Itay noy
איתי נוי – שעון יוקרה ישראלי (צילום: צוות ווטש גורו)

הרע: הפקידות של רולקס שהזעיפו לנו פנים כשביקשנו להיכנס חצי מטר לתוך קודש הקודשים על מנת לעשות סרטון סיום תערוכה. רולקס היא אמנם חברה לתועלת הציבור, בזכות הירושה של המייסד, הנס וילסדורף – אבל עצוב לראות שהרוח של עובדיו, עשרות שנים אחרי מותו, לא ממש ממשיכה את פועלו ואת המורשת שלו של פתיחות לציבור ורצון לסייע ולשרת.

המרגש: הרגע שבו עברתי את הגבול מגרמניה בחזרה לצרפת. גבול שכמובן אין בו שום בדיקה ואין צורך בהצגת דרכון. רק לפני 80 שנה היה הגבול הזה המקום הסוער ביותר בעולם, חם בהרבה יותר מהגבול בין ישראל לעזה. חבל אלזס בו נמצא היום שדה התעופה הבינלאומי שמשמש את הערים הסמוכות בגרמניה, שוויץ וצרפת, היה מקור לסכסוך ארוך שנים בין הגרמנים לצרפתים. כמות הדם האנושי שנשפכה באיזורים האלה, במלחמות העולם הראשונה והשנייה, מזעזעת. והנה, רק 80 שנה אחרי, כשמתהלכים בינינו עדיין אנשים שזוכרים את הימים ההם, הגבול הזה הוא גבול פתוח, של עסקים, שלום, שלווה ואחווה, שמשייטים בינו מדי יום מאות אלפי אנשים שכל מה שמעניין אותם הוא לעשות עסקים, לפרנס את משפחתם ולעשות טוב באופן כללי.  בזמן חציית הגבול הטלפון שלי היה מכוון על רשת ב׳ (כאן ב׳), כיוון שהגוף אמנם היה בשוויץ ובצרפת, אבל הלב והאוזניים היו מופנות לארץ ולמצב הביטחוני. אי אפשר היה שלא לחלום ולהתפלל שגם בגבול שלנו, בעוד 80 שנה, יהיו המלחמות והדם זכרון רחוק ומכוניות ישייטו בין שני הצדדים, כשפני הנוסעים שלהם לעסקים, לשלווה ולשלום. ונאמר פטק. כלומר אמן……