יש חיים מחוץ לבאזל וורלד. אבל למי אכפת?

בסוף היום, בעודי מפלס את דרכי בין המוני האנשים, פתאום זה קרה. בחור ובחורה, בני 25-30 עמדו אחד מול השני, על פסי החשמלית, כשהבחורה צורחת, אבל ממש צורחת על הבחור. אני לא יכולה יותר ככה, זה לא מתאים לי וזה לא מסתדר לי. ככה אני לא מתכננת לחיות את החיים שלי, היא הטיחה בו והוא רק הרכין ראש מושפל והינהן. סיטואציה די מוכרת, לרבים מאיתנו שמוצאים עצמם עומדים מול אהבת חיינו ומעדיפים לא לענות, אבל דווקא הסיטואציה המוכרת הזאת זרקה אותי פתאום למציאות. פתאום קלטתי שבזל וורלד זו בועה. בועה שבה כל מה שמעניין את האנשים זה לעשות עסקים, למדוד את הדיוק של המנגנונים ולבחון רמות שונות של גימור. זה עולם בן כמה עשרות אלפי מטרים, שבו אנשים עוזבים את חיי היום יום, את הקשיים, החובות, הריבים הקטנים ושואלים את עצמם שאלות גורליות כמו ״מה חשבו לעצמם רולקס כשהשיקו GMT עם צמיד ג׳ובילי״ או ״למה בולגרי מציעים את האוקטו החדש והדקיק בטירוף רק בטיטניום מוברש ולא בגימור עם פוליש״. אכן, שאלות הרות גורל בהן עוסקים בו זמנית עשרות אלפי מבקרים, כ-500 מציגים ועוזריהם וכמובן אנחנו, המסקרים של האירוע. ויש בזה משהו יפה. הנה לכם, מרחק 4000 קילומטר מישראל, עולם שבו אנשים מתעסקים כבר מאות שנים בשאלות הרות גורל כאלה ולא בצוללות, כתבי אישום או משה פייגלין. יש בזה משהו מרענן, נעים ומשמח. אין ספק שזו דרך לא פחות טובה לחיות את החיים ממה שאנחנו בחרנו לעצמנו במזרח התיכון.

bvlgari octo finnisimo chronograph
הכרונוגרף האוטומטי הדק ביותר בעולם נכון להיום (מקור: אתר בולגרי הרשמי)

המרגשים: מתחם השענים העצמאיים

במתחם השענים העצמאיים, פגשתי את ידידי איתי נוי, אמן שעונים ישראלי, מבוקש מאוד בבזל, מתראיין לעשרות כלי תקשורת, רשתות ומומחי שעונים ומציג השנה סדרה מרתקת ״RE Order״ שמה, סדרה של שעונים שלצד תצוגת זמן קלאסית, מראים את השעה דרך 12 ספרות המפוזרות על הלוח ומתמלאות ומתרוקנות בהתאם לשעה. מרחק חמישה מטר מאיתי, נמצא ענק שעונים מהגדולים החיים בינינו, קונסטנטין צ׳ייקין. אמן שעונים רוסי, המוכר לעולם בעיקר בזכות סדרת שעוני הגו׳קר שלו, אבל הוא הרבה יותר מזה.

אני ניגש לצ׳ייקין, מהמר על זה שהוא יהודי, או חצי יהודי ומציג את עצמי כעיתונאי מישראל. ההימור משתלם וצ׳ייקין מתוודה כי הוא חצי יהודי (אמו יהודיה כך שלפי ההלכה הוא לגמרי יהודי) והוא קשור לשורשיו. הוא ייצר שעון יהודי מדהים, המראה את הזמנים לפי לוח השנה היהודי ולפי שיטת ה״חלקים״ המוכרת בגמרא, ואחותו, שנמצאת לידו, נדיה צ׳איקינה, דוברת קצת אידיש ואפילו קוראת עברית. כשהוא מספר ששורשי משפחתו היהודיה מפינסק אני מתחיל לפתוח מגירות חלודות ונזכר שחיים וויצמן וגולדה מאיר התגוררו שם. מכאן לשם ובזכות גולדה מאיר, אנחנו קובעים פגישה להמשך היום, פגישה שהפכה לסרטון שתראו בווטש גורו באופן בלעדי בהמשך. נגיד רק שצ׳ייקין, בן 43 בלבד, הוא גאון אמיתי. שענות למד בעצמו מספרים מה שלא מפריע לו לייצר טורביונים, לוחות שנה תמידיים ושעונים שמשחקים עם הזמן בצורות שקשה להבין, כל זה בקצב שאדם ממוצע מבקר אצל החותנת, אולי אפילו מהר יותר.

constantin chaykin joker dracula
הג’וקר דרקולה של קונסטנטין צ’ייקין (מקור: צוות ווטש גורו)

באופן כללי יש משהו מרגש באיזור של השענים העצמאיים. איוואן ארפה, כאמור, מביא את אשתו ובנו לסייע לו, צ׳קיין מביא את אחותו שהיא בכלל מורה לגרמנית המתגוררת בלייפציג. מדובר כאן בשענים שמוכרים שעונים של עשרות אלפי דולרים שעדיין קוראים לאחות או לאישה כשצריך לפתוח דוכן. זו בעצם חזרה של השעונים לעולם הקטן, המרגש של שענות כעסק משפחתי שבו כל אחד תורם להליך התכנון, היצור והמכירה ככל יכולתו. מה שבולט אצל השענים האלה, ושוב, אצל כולם, הם כולם אנשים צנועים. אנשים שמסורים לעבודה שלהם, מתרגשים באמת ובתמים להראות אותה לקהל ושמחים על כל מבקר שמגיע לעצור בדוכן, גם כשהם יודעים, כפי שאני יודע, שאולי אחד למאה אלף מבקרים מסוגל לקנות את השעונים שלהם, וגם הוא יקנה שעון רק בספק.

בחזרה למציאות (או: בחזרה למתחם המסחרי הטיפוסי)

בחזרה למתחם התקשורת השוקק כל היום. בשעה 12 נפתח דוכן ארוחת הצהריים. העיתונאים ממושמעים ועומדים בתור ארוך, שמגיע מצד אחד של אולם התקשורת לצדו השני, ואני מזכיר, אנחנו מדברים כאן על חתיכת אולם ענק. רובם עונדים רולקס, אומגה או ברייטלינג (לא מקוריות גדולה, אני יודע) אבל לא יפספסו את מרק האפונה הקבוע שמוגש פה במעין צנצנות נפתחות. בסיום הארוחה יש זמן עבודה ובשלוש נפתחות בדוכן פינת יינות ובירה, מזיגה חופשית ועצמאית והזוי קצת יותר, פינת עוגות, 5-6 סוגי עוגות שמוגשים בארון כוורת של איקאה. כן, מה שאתם שומעים, ארון הכוורת של איקיאה שלכולכם יש בבית ובו כמה ספרים, פמוטים שקיבלתם לחתונה, תמונות של הילדים ומסמכים ישנים שאתם לא יודעים מה לעשות איתם. אגב, השוויצרים מתנגדים באופן גורף לצלחות. קינוחים אוכלים אצלם רק על מפיות. כשמתרגלים זה לא רע, גם הטעם של המפית שנדבקת לקרם הוא בסך הכל סביר, יש אפילו שמתמכרים לזה.

עוד נקודה שחשבתי עליה, בשיטוטי היום באולמות התערוכה (22 אלף צעדים, כבוד!) היא שיש בתערוכה בסיס לתביעה ייצוגית לאנשים מאותגרים משקלית. בתערוכה אלפי דיילים ודיילות. אלה העובדים אצל היצרנים, אלה העובדים במודיעין של התערוכה או בתפקידים אחרים במסגרת התערוכה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, גברים ונשים, הם רזים, יפים, צעירים, בעלי שיניים לבנות, גוף חטוב ושיער עשוי היטב. יכול להיות שזה מקרה, יכול להיות שכל הגברים והנשים היפים והיפות בבזל החליטו להגיע לתערוכה וכך יצא ששכרו רק אותם, ויכול להיות שיש כאן יד מכוונת. קשה להתלונן, היופי האנושי בבזל הוא באמת מרשים, אבל אם אני דייל קצת מאותגר משקלית שניסה להתקבל לבזל ולא הצליח, זה הזמן לתבוע איזה מיליארד פרנק מהמארגנים ולהסתפק בשעון החדש של טודור כפרס ניחומים. תנסו, ההצלחה מובטחת.

איך מסכמים? הטוב, הרע… והמרגש

הטוב: השעון היהודי של צ׳ייקין. שעון שממוספר בספרות א״ב, אבל בסדר הפוך. א זו השעה 1, אבל היא נמצאית איפה שנמצאית הספרה 11 בשעון רגיל. ב׳ זו השעה 2 והיא נמצאית ב-10 וכן הלאה. למה ככה אתם שואלים? התשובה של צ׳ייקין פשוטה: בעברית כותבים מימין לשמאל נכון? כלומר הפוך, כן? אז גם השעון הולך הפוך. ולך תתווכח עם ההגיון של אמן שעונים כזה גדול. אחותו, שעונדת דרך קבע את השעון היהודי על היד, מספרת שלוקח יום יומיים להתרגל וזה קל. נרגענו.

הרע: בכל ביתן מחלקים הדיילים והדיילות מה שנקרא ״פרס קיט״, ערכת עיתונות בעברית. ברוב הדוכנים מקבלים שקית ממותגת ובתוכה ספר. חלק מהיצרנים מפרגנים גם בדיסק און קי ועליו הקבצים. חברת פטק פיליפ ויתרו על השקית. אפשר להבין אותם, כשאתה פטק פיליפ אתה יכול להסתדר גם בלי שקיות. אבל השיא היה חברת ברייטלינג. שם כשמבקשים פרס קיט מקבלים גלויה. על הגלויה יש לינק ובו אפשר להוריד את הקבצים. חסכוני? אולי. נדיב? קצת פחות.

המרגש: באחד מעשרות חדרי השירותים פה ניסיתי להוציא סבון המתקן האוטומטי. משהו שם לא עבד. עיתונאי בריטי נחמד ניגש אלי, העביר את ידו מתחת למתקן והסבון נזל נקי, חלק וקצפי. מה הולך פה, אמרתי לו? זה פשוט מאוד הוא הסביר לי, אני פשוט ביליתי יותר מדי זמן מהחיים שלי בשירותים של התערוכה הזאת. רציתי להציע לו לשתות פחות, אבל הוא דפק את השורה שלו ונעלם ואני נשארתי עם ערימה של קצף ביד. לפעמים הדברים הקטנים הם המרגשים!

automatic soap dispenser
הכל בגלל מתקן כזה (מקור: The Road to Domestication)