כשאנחנו חושבים על מנגנונים וקומפליקציות מתקדמות ומסובכות, אנחנו חושבים על טורביון, לוח שנה נצחי או מנגנוני ריפיטר. אבל המנגנון הנדיר ביותר בעולם שעוני היוקרה והמסובך ביותר לביצוע הוא בכלל מנגנון תהודה – Resonance. מוזמנים להצטרף אלינו ולהכיר את הרעיון שעומד מאחורי המנגנון המורכב הזה, מי גילה אותו בטעות, מי ניסה ליישם אותו ולא הצליח ולגלות כמה מעטים יצרני השעונים שמנסים בכלל לייצר מנגנונים כאלה.

גשר מצר טקומה (באנגלית: Tacoma Narrows Bridge) הוא גשר תלוי באורך של 1,645.92 מטר החוצה את מצר טקומה, שהוא חלק מפיוג’ט סאונד, במדינת וושינגטון בארצות הברית. הגשר מקשר בין העיר טקומה, הממוקמת כ-70 קילומטרים מדרום לסיאטל, לבין אזור גיג הרבור. הגשר מהווה חלק מהכביש המדינתי מספר 16, שמחבר את הכביש הבין-מדינתי 5 עם ברמרטון.

ההצעות לבניית גשר בין טקומה לבין חצי האי קיטסאפ במדינת וושינגטון שבארצות הברית מתוארכות עוד לשנת 1889, עם הצעה של ה-Northern Pacific Railway (החברה שהפעילה את הרכבת הצפון פסיפית) לבנייה של גשר כזה, הצעה שלא ברור מה עלה בגורלה.

רק כשלושים שנה מאוחר יותר, באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת, לשכת המסחר של טקומה פתחה בקמפיין לבניית הגשר ולמימון מחקרים, עם פרסומים ראשונים שהופיעו בשנת 1923. לשכת המסחר התייעצה עם מהנדסי גשרים ידועים, ביניהם גוז׳ף ב. שטראוס, שהמשיך להיות המהנדס הראשי של גשר שער הזהב בקליפורניה ודייויד ב. שטיינמן, מי שיעצב לימים את גשר מקינאק. שטיינמן ערך מספר ביקורים במימון הלשכה והציג הצעה ראשונית ב-1929, אך ב-1931 הלשכה ביטלה את ההסכם בטענה ששטיינמן לא עובד מספיק קשה כדי להשיג מימון לבניית הגשר. 

בשנת 1937, בית המחוקקים של מדינת וושינגטון הקים את רשות גשר האגרה של מדינת וושינגטון והקציב 5,000 דולר (שווה ערך ל-100,000 דולר כיום) כדי ללמוד את הבקשה של מחוז טקומה ופירס לגשר. 

מלכתחילה, מימון הגשר היווה בעיה: הכנסות מהאגרות המוצעות לא יספיקו לכיסוי עלויות הבנייה; הוצאה נוספת הייתה רכישת חוזה המעבורת מחברה פרטית שהפעילה שירותים במיצר באותה עת. אך לאחר מספר הצעות שהוגשו לבניית הגשר, נבחרה ההצעה של אלדריג׳ ליאון מויסיף, מהנדס גשרים נודע מניו יורק, שההצעה שלו הייתה הזולה ביותר מבין ההצעות המתחרות. 

בניית הגשר החלה ב-23 בנובמבר 1938. הגשר – Tacoma Narrow Bridge (גשר מיצר טקומה) היה הגשר התלוי השלישי באורכו בעולם באותן שנים, אחרי גשר ג׳ורג׳ וושינגטון בין ניו ג׳רזי לניו יורק וגשר שער הזהב, המחבר את סן פרנסיסקו עם מחוז מרין הצפוני, עם אורך של 2,800 רגל (850 מטרים). 

מכיוון שהמתכננים ציפו לנפחי תנועה קלים למדי, הגשר תוכנן עם שני נתיבים, והוא היה ברוחב של 39 רגל בלבד (12 מטרים). למעשה, הגשר היה צר מאוד בהשוואה לאורכו, כשרק קורות שהותקנו מתחת לגשר, בעומק של 8 רגל (2.4 מטרים) סיפקו עומק נוסף לגשר. עם קורות מינימליות כאלו, סיפון הגשר לא היה קשיח דיו והוא זז בקלות על ידי רוחות. למעשה, עוד בשלבי בניית הגשר, הבחינו העובדים כי הגשר זז אנכית בקלות רבה מכל רוח קלה עד מתונה. התנועות הללו גרמו להם לכנות את הגשר בשם ״ Galloping Gertie״ – גרטי הדוהרת. 

אך למרות התנודות הרבות שהגשר הציג, הוא נפתח לציבור הרחב והמשיך להתנועע בקלות כאמור מכל רוח קלה, כשהמתכננים של הגשר ניסו לשלב בו מספר אמצעי שיכוך, שהם חשבו שיעזרו לשמור על שלמותו. 

התמוטטות הגשר

בבוקר ה-7 בנובמבר 1940, רוחות בעוצמה של 40 מייל לשעה (64 קמ״ש) גרמו לתנודות חדות עוד יותר של הגשר. סיפון הגשר החל להתנודד בתנועת פיתול מתחלפת, שגדלה בהדרגה באמפליטודה, עד שהסיפון נקרע והגשר כולו התמוטט. הקורבן היחיד היה כלב קוקר ספנייל, עם מספר פצועים שנפצעו בניסיונות לחלץ אותו. 

מה שקרה לגשר, בהסבר קצת יותר מפורט הוא שהגשר נכנס למצב של אי יציבות אווירודינמית הידוע בשם פרפור (המכונה גם “רפרוף”). רוח צדדית שנעה בזווית נמוכה כלפי מעלה פגעה בגשר וגרמה לכוח עילוי. הכוח הזה הביא לכך שצד אחד של הגשר החל להתרומם. כתוצאה מפעולת כוח העילוי והכוח האלסטי שפעל בכיוון ההפוך, נוצרו תנודות באחד מהתדרים העצמיים של הגשר (כ-0.2 מחזורים בשנייה). התנודות התחזקו בשל פעולתה הרצופה של הרוח, ונוצר משוב חיובי שהגביר את עוצמת התנודות עד שהמבנה לא יכול היה לעמוד בהן, והגשר קרס.

להתמוטטות הגשר הייתה השפעה מתמשכת על המדע וההנדסה. בספרי לימוד רבים בפיזיקה, האירוע מוצע בטעות כדוגמה לתהודה (Resonance) מכנית פשוטה. הטעות בהצגה זו היא שתהודה קלאסית תלויה בכוח חיצוני מחזורי בתדירות השווה לאחת התדירויות העצמיות של המערכת. במקרה של התמוטטות הגשר, הכוח המניע היה הרוח, שאינה מחזורית. הצימוד של הרוח למערבולות שנוצרו מהתנודות של הגשר הוא שיצר בפועל את הכוח המחזורי.

אז כאמור, אמנם הגשר לא התרסק רק בגלל תופעת התהודה, אבל היא הייתה אחד מהגורמים המשמעותיים בקריסה שלו – הגשר נתקל ברוחות חזקות שתואמות את התדר הטבעי שלו, מה שגרם לו להיכנס למצב של תהודה. התהודה הזו הובילה לתנודות גדולות יותר ויותר, שלא הובלו (פוזרו בצורה יעילה) כמו שצריך. התנודות הללו הלכו וגדלו ללא שליטה, מה שהוביל בסופו של דבר להתמוטטות של הגשר.

הקריסה של הגשר הגבירה את המחקר בנושא אווירודינמיקה- אווירואלסטית של גשרים, שהשפיעה על העיצובים של כל הגשרים המאוחרים יותר, למעשה עד לימינו. 

אבל למה אנחנו מדברים איתכם על גשרים אתם בטח שואלים את עצמכם ואיך זה קשור לקומפליקציות בשעונים?

אם שמתם לב, הזכרנו כי התרסקות הגשר מוצגת פעמים רבות כדוגמה לתהודה – Resonance עצמית. המונח Resonance הוא למעשה הבסיס לאחת הקומפליקציות הנדירות ביותר בעולם שעוני היוקרה, אם לא הנדירה ביותר, המורכבת ביותר לביצוע וזאת שרק מעטים לאורך ההיסטוריה הצליחו לבצע בהצלחה. 

אבל מה זה בעצם תהודה?

תהודה (או רזוננס, מלטינית: Resono, שמשמעו ‘אני עונה’) היא מצב שבו מערכת פיזיקלית נתונה להשפעת כוח חיצוני מאלץ הפועל בתדירות קרובה לאחת מתדירויות התנודה הטבעיות שלה. מערכת בעלת מאפיינים אלו נקראת גם מהוד.

דוגמה פשוטה לתהודה ניתן לראות כאשר מנדנדים נדנדה תלויה. נניח שהנדנדה חוזרת לאותו מקום מדי שלוש שניות. במקרה זה, זמן המחזור הטבעי של הנדנדה הוא שלוש שניות, והוא אינו תלוי במשרעת התנודה או במסת הנדנדה (בהנחה שהמסה של הנדנדה גדולה מספיק ביחס למסת השרשראות שקושרות אותה). אם דוחפים את הנדנדה מדי שלוש שניות, אפילו באורח קל, השפעת הדחיפה תצטבר ותגביר מאוד את מהירות ומשרעת התנודה של הנדנדה. זהו מצב של תהודה. לעומת זאת, אם דוחפים את הנדנדה בפרקי זמן השונים מכפולה שלמה של זמן המחזור, למשל כל חמש או שמונה שניות, הדחיפות יבטלו זו את זו לאורך זמן. במקרים כאלה, המערכת אינה בתהודה.

הסתבכתם? תחשבו על הפעם האחרונה שבה הייתם במגרש משחקים עם הילדים או האחיינים שלכם. הם ישבו על נדנדה, אתם דוחפים אותם והם מתחילים להתנדנד. מתישהו הכוח של הדחיפה נחלש והם מבקשים ממכם לדחוף שוב פעם חזק יותר. אם תגעו בהם בדיוק במהירות שבה הם מתנדנדים, הרי שהם יהנו מאותה דחיפה ומהירות הנדנדה תעלה בהתאם. אם תגעו בהם בכל נקודה אחרת או בכל שלב אחר של הנדנוד, המגע הזה יעצור אותם ויגרום לנדנדה להאט ובסופו של דבר לעצור. 

דוגמה נוספת לתהודה היא כאשר מנוע של רכב גורם לרטט ברכיב אחר של הרכב. רטט זה מתרחש משום שלרכיב זה יש תדר טבעי השווה לתדר הרטט שנוצר על ידי המנוע. הרכיב נחשב להיות בתהודה עם המנוע.

בשפה המדעית, תהודה מתארת את הנטייה של כל דבר לרטוט או להתנדנד בתדר טבעי מסוים, וכן כיצד המשרעת (או העוצמה) של תדר זה יכולה לגדול כאשר אובייקט אחר בעל אותו תדר טבעי פועל עליו.

מנגנון תהודה – Resonance – איך זה עובד?

אחרי שדיברנו על גשרים, נדנדות ומכוניות – הגיע הזמן להתחיל לדבר על שעונים ותהודה בשעונים. אבל קצת לפני כן, תרשו לנו להסביר לכם קצת על איך עובד מנגנון של שעון ומה שומר על הדיוק שלו.

בשעונים מכניים, חלק מרכזי בפעולה המדויקת שלהם הוא מערכת האיזון או גלגל האיזון והקפיץ (balance wheel and hairspring). מערכת זו רוטטת בתדירות קבועה שנקראת תדר תנודות. תדר התנודות נמדד בדרך כלל ביחידות של תנודות לשנייה (Hertz) או תנודות לשעה (BPH – Beats Per Hour או VPH – Vibrations Per Hour).

תדר התנודות של מערכת האיזון והקפיץ קובע את קצב הפעימות של השעון. כל תנודה מייצגת יחידת זמן מדויקת בשעון. אם תדר התנודות משתנה (בגלל גורמים כמו טמפרטורה, חיכוך או שינויים במתח הקפיץ), הדיוק של השעון עלול להיפגע. השעונים המכניים מתוכננים כך שהתדר הטבעי של מערכת האיזון והקפיץ יהיה יציב מאוד, כשיצרניות השעונים מנסים לבודד ככל האפשר את המערכת מהשפעות חיצוניות שעלולות לגרום לתהודה לא רצויה.

מנגנון תהודה (Resonance) הוא למעשה מננגון של שעון מכאני, שבו בעצם יש שני מערכות של גלגלי איזון, המונחים קרוב ככל האפשר אחד אל השני. כך בעצם מנסים לנצל את הקרבה הזאת ואת התהודה, כדי שגלגל איזון אחד יעזור לשמירה על התדר של גלגל האיזון השני ולהיפך.

מנגנון תהודה - Resonance - של F.P Journe
מנגנון תהודה – Resonance – של F.P Journe

הראשון שצפה בסינכרון של מתנדים בשעונים מכאניים היה כריסטיאן הויגנס, שהמציא את שעון המטוטלת הראשון. אך מי שקדם לו, לפחות רעיונית, היה גלילאו, שהגה עיצוב לשעון מטוטלת אך לא הצליח להשלימו. בנו, וינצ’נזו, ניסה לבנות שעון על פי עיצוב אביו, אך לא הצליח – אולי בגלל שגלילאו היה כבר עיוור ונאלץ לתאר את עיצובו בעל פה במקום לשרטט אותו; וינצ’נזו נפטר לפני שהצליח ליצור שעון מטוטלת.

הויגנס היה אדם שיטתי ושמר על רישומים מפורטים של תצפיותיו. רישומים אלה נקראו בפני החברה המלכותית בשנת 1665 על ידי סר רוברט מוריי, איתו הויגנס התכתב. מוריי אמר בהערותיו כי הויגנס כתב על “מין מוזר של סימפתיה שהבחין בה בשעונים אלה (שני שעוני ים במסמך המקורי, כשהכוונה היא כמובן לכרונומטריים ימיים) התלויים זה לצד זה.”

כריסטיאן הויגנס. מקור - ויקיפדיה.
כריסטיאן הויגנס. מקור – ויקיפדיה.

הויגנס הבחין לראשונה בסינכרון של שני מטוטלות של שעונים בטעות. כשהוא סבל ממחלה לתקופה קצרה ונאלץ לנוח, הוא צפה בשני שעונים עם מטוטלות באורך זהה שהיו מותקנים על תומך משותף. הוא הבחין כי שתי המטוטלות, לאחר שהופעלו, התחילו להתנדנד בסנכרון תוך חצי שעה, ואם הופסקו, הן היו מסנכרנות שוב במצב הפוך. הויגינס רואה כי לא משנה איך התחילו המטוטלות בשעונים האלה, בתוך כחצי שעה, הן הגיעו להתנדנד בדיוק בכיוון הנגדי זו לזו. למרות שבאותה תקופה הויגנס לא היה בעל הידע המתמטי המתאים (חשבון דיפרנציאלי עדיין לא הומצא) כדי להסביר את ההתנהגות הזו, אותה תיאר כ”סימפתיה מוזרה”, הוא הבין שהאחריות לתופעה יכולות להיות הרעידות הקטנות של מוט העץ שעליו היו תלויים השעונים.

מנגנוני תהודה – Resonance – איך זה עובד במטוטלות?

בסוף המאה ה-18, השען צרפתי אנטיד ז’אנבייה (1751-1835) העלה את הרעיון לבנות שני מנגנונים שלמים עם שני מעברים מדויקים ולמקם אותם קרוב זה לזה, תוך הבטחה ששני המטוטלות תלויות מאותה מבנה. בדיוק כפי שדמיין, המטוטלות התאוששו מהאנרגיה שהתפזרה זו מזו והחלו לפעול יחד, נכנסות לתהודה ומשפרות את הדיוק.

ז׳אנבייה. מקור - ויקיפדיה.
ז׳אנבייה. מקור – ויקיפדיה.

שלושים שנה לאחר מכן, אברהם-לואי ברגה יצר את שעון המטוטלת הכפול המפורסם שלו. ברגה השתמש בתהודה כדי לנעול את שתי המטוטלות במצב אנטי-פאזי, כלומר להתנדנד בכיוונים מנוגדים. כאשר המטוטלות נעולות במצב אנטי-פאזי, כל מטוטלת תתקן את השגיאות של השנייה, אם יופיעו.

למעשה, ברגה וז׳אנבייה, מצאו כי בשעון כזה, כל טעות בקצב במטוטלת אחת, נוטה להתבטל על ידי השנייה, אם תרצו, המטוטלת השנייה ״מתקנת״ את המטוטלת הראשונה. 

עד כמה התופעה הזאת הייתה מוזרה אפשר ללמוד מהערה של ברגה, שנמצאה במאמר מתאריך לא ידוע שבו ברגה מתאר את הניסויים שלו בתהודה. ברגה כותב – ״זה נראה אבסורדי, אבל הניסוי מוכיח את זה פי אלף״ – “This appears to be absurd, but experiment proves it a thousand times over”. 

לאחר שהוא מכיר בקיומה של התופעה, ברגה יוצר שלושה שעוני כיס עם מנגנון תהודה שאנו מכירים – מספר 2667, 2788 ו-2794. מבין שלושת השעונים הללו, שעון 2788 הוא ככל הנראה השעון המתועד ביותר בציבור ואחד המוכרים ביותר, שגם אנחנו כאן בווטשגורו הזכרנו בעבר ותתפלאו לגלות שהוא אפילו נמצא בישראל, באוסף שעוני ברגה במוזיאון האיסלאם. בשנת 2020, המוזיאון נקלע לקשיים כלכליים והציע למכירה חלק מהשעונים באוסף של ברגה, באמצעות בית המכירות הפומביות סות׳ביס, אשר צילם את השעונים וסיפק תמונות מפורטות של השעון המדהים.

בניית השעון החלה בשנת 1812 והוא נקרא גם ״הנסיך יורש העצר״ שכן הוא נמכר למי שהיה יורש העצר הבריטי ומי שהפך להיות המלך ג׳ורג׳ הרביעי. 

בספר The Art Of Breguet, מאת ד״ר ג׳ורג׳ דניאלס, הוא מביא טקסט נוסף של ברגה הקשור לשעוני תהודה ול-2788 באופן ספציפי – 

במסמך לא מתוארך ברגה כותב – “השעון הראשון מבין השעונים הכפולים האלה (מס’ 2788) היה שלושה חודשים בידיהם של מר בובארד ואראגו מבלי שהמחוגים הזעירים זזו אפילו בשבריר של שנייה; הוא הוכנס פעמיים לואקום ונשמר ב’ריק מוחלט’ במשך 24 שעות, כמו גם נענד, מונח שטוח ותלוי משרשרת מבלי להפסיק לשמור על הדיוק לשנייה״.

גם כאן ניתן להבחין בסוג של הפתעה אם תרצו בטון של ברגה, שנשמע כאילו אפילו הוא לא מאמין שהשעון היה מדויק כל כך. 

אז איך השעון הזה עובד?

ה-2788 מבוסס כאמור על עיקרון התהודה, שעליו מתבססים כמעט כל שעוני התהודה מאז, וכפי שתראו מיד, לא מדובר ביותר מדי שעונים כאלה. 

ה-2788 האגדי של ברגה
ה-2788 האגדי של ברגה

ה-2788 מגיע עם לוח שכולל למעשה שני לוחות שעונים, אחד עם ספרות רומיות והשני עם לוח עם ספרות ערביות. לכל לוח שעון יש למעשה מנגנון משלו, כששני המנגנונים ובעיקר גלגלי האיזון שלהם נמצאים אחד ליד השני, כמעט נוגעים אחד בשני. מלבד הקרבה הפיזית, הם גם יושבים על אותה פלטה וחולקים צירים שמחברים ביניהם, מה שיוצר את אפקט התהודה, שגורם כאמור לשני המנגנונים לסנכרון בין שני המנגנונים ולדיוק גבוה הרבה יותר, ממש כפי שציינו לעיל. התכנון הזה הפך כאמור לאבן היסוד בבנייה של מנגנוני תהודה עד היום, עם שינויים מעטים מאוד. למעשה, הטורביון, יצירה נוספת של אברהם לואי ברגה ואולי היצירה המזוהה ביותר איתו, עברה הרבה יותר שינויים במרוצת השנים בהשוואה למנגנון התהודה שלו.

מנגנון תהודה - Resonance - המנגנון של ה-2788
מנגנון תהודה – Resonance – המנגנון של ה-2788

ברגה וז׳אנבייה ייצרו ביחד ששה שעוני תהודה, שלושה שעונים כל אחד. אבל מאז, הרעיון הזה של שעונים עם מנגנון תהודה – נזנח לחלוטין. למעשה, במשך מעל למאתיים שנה, אף אחד לא ינסה לייצר שעונים כאלה והרעיון הזה יכול היה להיזנח לחלוטין, אלמלא ד״ר ג׳ורג׳ דניאלס והספר שלו – The Art Of Breguet.

דרך אגב, אם השם ג׳ורג׳ דניאלס נשמע לכם מוכר, אתם כנראה לא טועים, מדובר באחד מיצרני השעונים החשובים ביותר במאה העשרים ומי שהמציא את המנגנון הקו-אקסיאלי. מלבד היותו יצרן שעונים מדהים, דניאלס גם חקר לא מעט את העבודות של ברגה ונתקל במקרה ברעיון של תהודה בשעונים. הגילוי המקרי הזה החיה מחדש את הרעיון של שעונים מבוססי תהודה. אבל גם מאז הגילוי של דניאלס, מנגנונים מבוססי תהודה הם נדירים מאוד ומעט מאוד יצרניות שעונים מנסות לייצר שעונים כאלו. מספיק אם נציין כי אפילו השמות הגדולים ביותר בתעשייה ואלו שמזוהים עם השעונים היוקרתיים ביותר בעולם – ושרון קונסטנטין ופטק פיליפ, לא ייצרו שעון כזה מעולם … 

אז מי כן ייצר שעונים כאלה? הרשימה לא ארוכה כאמור והיא כוללת בעיקר יצרני שעונים עצמאיים שרק מי שבאמת עוקב אחר נבכי עולם השעונים מכיר – Beat Haldimann, Buchanan ו-Gagneux. מלבד השמות הללו, גם Frische And Schaeurte בנו שעונים כאלו, בזמן שלמדו שענות בבית הספר לשענות בביין ודיוויד וולטר. 

מבין השמות המוכרים יותר, רק Armin Storm ו-F.P Journe ייצרו שעונים כאלו בעשרים השנים האחרונות. Armin Storm רשם פטנט על קפיץ מצמד תהודה כדי לסנכרן את מנגנוני הבריחה של השעון. 

פרנסואה פול ז׳ורן, אולי גדול יצרני השעונים בדורנו, מציע את קולקציית ה- Chronomètre à Résonance שלו, שהפכה לסוג של בנצ׳מארק בעולם שעוני היוקרה עבור שעוני תהודה, כשהוא בונה שעונים עם שני גלגלי איזון בסמיכות אחד לשני, ממש כמו העיקרון של ברגה מלפני 200 שנה. 

שם נוסף ואחרון שאפשר לציין הוא זה של MB&F, שחקרה את תחום התהודה עם שעוני ה- Legacy Machine Thunderdome שלה, כשאמנם לא מדובר בשעון תהודה מסורתי, אבל הוא משלב אלמנטים של העיקרון לשיפור הביצועים של המנגנון. 

מנגנון תהודה – Resonance – לסיכום

למרות ההיסטוריה הארוכה שלהם, שעונים המשלבים את תופעת התהודה נותרו מעטים ונדירים, ויש לכך סיבות מעשיות. הם מורכבים ויקרים לייצור, כשלמעשה הם כוללים שני מנגנונים בשעון אחד, מה שדורש מספר כפול של גלגלים וצירים. מעבר לכך, יש להתמודד עם העובדה שהכוחות המזווגים-המסנכרנים בין שני מתנדים באובייקט נע הם קטנים וחלשים. ההתאמה ביניהם היא משימה מורכבת ביותר והצימוד ביניהם לא פחות מאתגר. כתוצאה מכך, הם כמעט לא שווים את המאמץ בהשוואה לאלטרנטיבות המקובלות, המיקרוסקופיות אך האמינות מספיק, המשמשות בשענות המודרנית להשגת יציבות גדולה יותר בקצב המנגנון. 

עם זאת, המחקר, המאמץ וההישג בתחום הזה הם מקור לגאווה כאשר הם מניבים תוצאות. אין ספק כי מדובר ברעיון שבו המאמץ לא מצדיק לחלוטין את התועלת המעשית שלו, אבל כשמבינים את ההנדסה המבריקה המעורבת בבניית מנגנונים כאלו, שמסוגלים ״לארח״ או אם תרצו ליצור את תופעת התהודה, מבינים כי מי שהצליח לייצר בסופו של דבר שעון כזה, שייך ללא עוררין לפסגת השענות וההורולוגיה בימינו. בנוסף, הרעיון שבו רתימה ומניפולציה של תופעה טבעית לטובת מדידת זמן, קביעת קצב אחיד ושמירה על דיוק, היא דבר מיוחד באמת ולא פחות מקסום.