מעשה באוריינט ישן

סיקר וצילם: ערן ראובני

הסיפור הזה הוא על אוריינט (Orient) ישן אחד, אבל יותר מזה – זהו סיפור על אספנות. נתחיל בזה שאוריינט היא יצרנית השעונים החביבה עליי. היא האנדרדוג הנצחי בקרב מותגי השענות היפניים, לצד סייקו (Seiko) וסיטיזן (Citizen) הגדולות והוותיקות בהרבה. למרות הסטטוס הבעייתי, אוריינט חביבה על רבים במזרח ובמערב, בעיקר בזכות דגמי ה-“במבינו” ושעוני הצלילה שלה. החיבה שאני רוחש לחברה היא בזכות דגמים רבים נוספים, גם ישנים וגם חדשים, בזכות האיכות הגבוהה שהיא חוזרת ומפגינה תחת קו ה-“Orient Star” שלה, ובזכות התעוזה העיצובית שהיא מגלה לעתים קרובות יותר מאחיותיה לארץ המוצא.

גיבור סיפורנו הגיח לתודעתי לפני כשנתיים, תוך שיטוט אקראי במסדרונות האפלים של בלוגי שענות יפניים נידחים. שם – בתמונה שנסרקה מתוך ספר יובל ה-60 של אוריינט (שנחגג ב-2010) – הופיע בחגיגיות רבה שעון יפיפה, דייבר בסגנון ה- World Diver של אוריינט, על הלוח שלו מצוירת מפת העולם כשהקוטב הדרומי במרכזה. סקרנותי האספנית מיד התעוררה, מה שאומר: נדרש מחקר. אז חקרתי, זה לא שיש לי עבודה או משהו חשוב יותר לעשות, נכון? (למען הסר ספק: יש)

אז ככה. תצורת ה-World Diver יצאה לאור ב-1967. בתצורה זו כיוונה אוריינט לעולמם של המטיילים, אנשי העולם הגדול, אשר עם התגברות התעופה התיירותית בשנות הששים, יצאו לכבוש את הגלובוס כשהם חמושים בשיזוף יוקרתי ובלורית נוצצת (כך לפחות נראו בפרסומות), ועל ידם – שעון שחייב כמובן להציג את אזורי הזמן השונים.

התצורה הזו המשיכה לשמש את אוריינט במשך שנים רבות, ולמעשה עד היום החברה מייצרת שעונים המבוססים עליה עיצובית (כמובן שמבחינה מכאנית, השעונים עברו שינויים רבים לאורך השנים). אבל ב-1969, נחה על מעצבי החברה רוח שטות, והם הוציאו לשוק – למשך זמן קצר ובהיקף ייצור מצומצם להפליא – את הגרסה עם לוח המפה. עוד בטרם התחלתי לחפש פריט כזה לקנייה, כבר הבנתי שזה לא הולך להיות קל. למי שטרם התנסה – חיפוש של שעון נדיר זה כיף, בערך כמו להשליך חכה ולחכות לדג. רק שבמקרים מסוימים, אתה מגלה שאתה מנסה לדוג סלמון נורבגי, תוך ישיבה על המזח הנעים שתחת גשר הולכי הרגל של “ראש ציפור” (אזור מאוד מומלץ למי שלא מכיר, בפארק הירקון. אין שם סלמון).

במקרה הנדון, התברר שמדובר בסוג נדיר של סלמון שמעורבבים בו גנים של חד-קרן. אין דבר כזה, אוריינט וורלד דייבר לוח-מפה למכירה. גם לא היה – לא בארכיוני איביי, לא בהיסטוריה של גוגל. ישנם 2-3 אזכורים מעלי אבק משנים עברו של בעלים של הדגם הזה שהעלו תמונות יפות (ומעוררות קנאה!), ללא כל רמז לרצון למכור. ניסיונות ליצור קשר עם החבר’ה האלה עלו בתוהו. בשום מקום גם לא מופיע רפרנס מדויק של הדגם שמאפשר לחפש אותו בקלות – כלומר, צריך להתבסס על חיפוש טקסטואלי ולקוות שאם מישהו יעלה פוסט מכירה של השעון, הוא יקרא לו בשם הנכון. בקיצור, כיף גדול.

אבל כשיש רצון יש גם דרך. אחרי חודשים רבים של חיפושים בכל דרך אפשרית, צצה לה לפתע בגוגל תמונה של היצירה בעלת לוח-המפה, וזו לא נראתה כמו עוד שכפול של אחת התמונות הישנות. למוד אכזבות וללא תקוות רבות, הקלקתי על התמונה כדי לראות במה מדובר. זה לא נראה מבטיח – אתר בספרדית שלא נראה בדיוק כמו חנות אונליין או כל דבר דומה. לאחר עיון, הבנתי שמדובר באתר שמיועד למכירות של פנים-אל-פנים, כלומר כזה שמפגיש קונים ומוכרים הקרובים זה לזה. לא ברור למה זה טוב בעידן איביי, אבל סבבה, יש שעון, יש מוכר, בוא ניצור קשר ונראה לאן זה הולך!

אחרי מספר ימים מתוחים ענה בחור ספרדי חביב, שלא דיבר מילה אנגלית. הידד, יש גוגל טרנסלייט. התחלנו לצ’וטט באתר, ובהמשך עברנו לוואטסאפ, כשאני נעזר כל העת בגוגל. מיותר לציין שזו לא הדרך המהירה ביותר לתקשר – ההתכתבות נמשכה כשבועיים. בהתחלה המוכר נרתע ממכירה ללא פגישה – הוא אמר שמעולם לא מכר כך ולא שלח שעון בדואר. פייפאל? מה זה?

בסופו של דבר, לאחר שהצגתי לו את כל אוסף האוריינטים שלי, הבחור השתכנע שאני צריך את השעון הזה, והתחיל לשתף פעולה. לא היה לו מידע על השעון שבידיו, ולא על מידת נדירותו. הוא לא ידע כמה לדרוש, וביקש שאציע מחיר. הצעתי לו 50% מעל מחירו של וורלד דייבר סטנדרטי, ובסופו של דבר סגרנו על מחיר גבוה מעט יותר, פלוס עלות משלוח, פלוס עמלת העברה בנקאית (כי כאמור אין פייפאל, אבל צריך לבטוח בבני אדם אם רוצים להשיג וורלד דייבר לוח מפה, לא?). בקיצור, כמעט חודש לאחר הזיהוי הראשוני של המציאה, השעון יצא לדרכו. וכעבור ימים לא רבים, הגיע ליעדו.

מה נאמר? היה שווה את כל המאמץ. השעון התגלה במצב מצוין, הלוח מקורי ונקי להפליא, והוא אפילו עובד נהדר ומדייק מעבר למצופה. למתעניינים: קליבר 4694 של אוריינט, 21 אבנים, 21,600 פעימות בשעה. מעבר לסגולותיו המכאניות והאספניות, השעון גם יושב על היד כמו קינג (בכל זאת, קרוב של משפחת ה”קינג דייבר” של אוריינט), ומושך תשומת לב כמו פרינס. זה לא איזה וינטג’ פעוט בסגנון גרסאות ה-35 מ”מ. 42 מ”מ של נוכחות צבעונית ומגניבה בעליל, הופכים אותו לאחד מהשעונים הבודדים שאני מחזיק שגוררים התייחסות והערות גם מחבר’ה שביומיום לא מבדילים בין אומגה לרולקס, ומתקשים להאמין שהשעון הזה יותר מבוגר ממני (ובד”כ גם מהם).

גם מהסיפור הזה, כמו מכל סיפור, יש מה ללמוד. קודם כל, שעיקשות והתמדה יביאו אתכם למטרה (וזה נכון לא רק באספנות שעונים). שנית, שהיפנים ידעו גם לפני 50 שנה לייצר שעונים נפלאים (טוב, אני לא רואה שזה רלוונטי למשהו חוץ מאספנות שעונים). וגם, שבעולמנו הדיגיטלי אפשר בסופו של דבר למצוא שעון בן 50, לשלם עליו ולקבל אותו מהקצה שני של העולם (בכלל זה מאירופה או ספרד) – יותר בקלות מאשר כשהשעון היה חדש. וזה, כשחושבים על זה, דבר יפה. יפה כמעט כמו אוריינט וורלד דייבר לוח מפה.