סופר לומינובה – המדריך המלא – למה ואיך זה זוהר?!
- 9 דק קריאה
- Beginner
מאת 967
מאת 967אחד המאפיינים הבודדים שאפשר למצוא כמעט בכל שעון חדש שיוצא לשוק היום, לא משנה מבית איזה יצרנית, הוא השימוש בסופר לומינובה. סופר לומינובה הוא החומר הזרחני שבו צובעים את אינדקסי השעונים ומחוגי השעונים. הוא מאפשר לשעונים לזהור בחשיכה ומאפשר לנו לקרוא את השעה גם בתנאי תאורה לא אופטימליים. הגורו החליט שהגיע הזמן להתעמק קצת בחומר הזה וההיסטוריה שלו ושל חומרים זרחניים בשעונים. מוזמנים להצטרף אלינו. סופר לומינובה – המדריך המלא.
סופר לומינובה – היסטוריה
מאז המצאת האש, בני אדם חיפשו אחר דרכים חדשות ומשופרות לראות אובייקטים בחשיכה. שעוני יד, כפי שרובכם בוודאי יודעים, הופיעו לראשונה אי שם לקראת סוף המאה התשע עשרה. באותן שנים גברים העדיפו שעוני כיס, כששעוני יד היו מעין תכשיט יוקרתי עבור נשים מהמעמד הגבוה. בשנים הראשונות שעוני היד אומצו בעיקר על ידי טייסים, שרצו לשמור את הידיים שלהם פנויות במהלך טיסה ולא להתעסק עם הוצאת שעון כיס ומבט בו כדי לדעת את הזמן.
במהלך מלחמת העולם הראשונה חיילים החלו להשתמש בשעוני יד. גם כאן – מתוך מטרה לפנות את שתי הידיים שלהם במהלך הקרבות העקובים מדם. השימוש בשעוני יד מצידם של חיילים העלה את הצורך בהוספת חומר זרחני כלשהו לשעונים. כזה שיאפשר לעונדי השעונים לראות את השעה בשעות הלילה, מבלי להדליק פנס או גפרור, משהו שיכול היה להעמיד אותם בסכנת חיים בשדה הקרב, כשהיה חושף את מיקומם לאויב.
הצורך הזה הוליד את השימוש בחומרים זרחניים בתעשיית השעונים. במרוצת השנים היעילות של החומרים הללו השתנתה, כשכמובן ההתפתחויות הטכנולוגיות תרמו לשיפורים משמעותיים בתחום זה.
הסיפור הטראגי
השנים הראשונות של השימוש בחומרים זרחניים בתעשיית השעונים מגיעה כמובן עם אחד הסיפורים הטראגיים ביותר שקשור בתעשייה הזאת – נערות הרדיום. בתחילת המאה העשרים השתמשו בחלק מתעשיית השעונים בחומר הזרחני רדיום כדי לצבוע את לוחות השעונים ולהפוך אותם לזוהרים בחשיכה. למרבה הצער, החומר הזה התברר מאוחר יותר כחומר רדיואקטיבי.
מי שהיו אמונות בדרך כלל על מלאכת הצביעה היו נשים. הן השתמשו במברשות מיוחדות, אותן הן טבלו באבקת רדיום ובאמצעות המברשת הן צבעו את לוחות השעונים ומחוגי השעונים. כדי לשמור את המברשת חדה ככל האפשר, הן הרטיבו את שערות המברשת באמצעות הלשון שלהן. כאמור, באותן שנים העולם לא הכיר עדיין את התכונות הרדיואקטיביות של הרדיום. לפי חלק מהסיפורים מאותה תקופה, חלק מהנשים העובדות בתעשיית השעונים אפילו השתמשו ברדיום כדי לצבוע את הציפורניים שלהן.
רדיום בצורת אבקה. מקור – BuzzFeed.באופן די טראגי, בעלי המפעלים ומדענים באותה תקופה נקטו באמצעי זהירות קפדניים כשהם טיפלו בכמויות גדולות של רדיום. אך למרבה הצער, אותן נשים שעבדו בתעשייה היו משוכנעות שהן לא יסבלו מהשפעות שליליות כלשהן בעקבות החשיפה הקרובה לחומר הכימי.
כאשר חלק גדול מאותן נשים החלו לסבול מבעיות רפואיות, העולם התחיל להבין עד כמה השימוש בחומר הזה מסוכן. אותן בנות התחילו לפתח אנמיה, שברים בעצמות, נמקים בלסתות שלהן וסבלו ממחלות שונות.
התביעה של “נערות הרדיום”
ב-1927, הגישה גרייס פרייר, ביחד עם קבוצת נשים נוספות, שעבדו בתעשיית השעונים בצביעת לוחות שעונים וכונו בשם “נערות הרדיום”, הגישו תביעה נגד תאגיד הרדיום של ארצות הברית, המעסיק שלהן. להתדיינות המשפטית הזאת הייתה משמעות היסטורית ורחבת היקף – הרבה מעבר לתעשיית השעונים.
למעשה, היא סללה את הדרך להגנה משפטית משופרת לעובדים בארצות הברית והובילה בהמשך לכללי בטיחות תעשייתיים מחמירים יותר.
נערות הרדיום. מקור – BuzzFeed.השימוש ברדיום בתעשיית השעונים אמנם הצטמצם באופן דרסטי, אבל למרבה ההפתעה, לא הופסק לחלוטין. בשנות השישים של המאה הקודמת, מעל לשלושים שנה לאחר התביעה שהגישו נערות הרדיום, עדיין ניתן היה למצוא שעונים שבהם נעשה שימוש ברדיום. אמנם השימוש ברדיום באותה תקופה היה ביחס של כמאית לעומת השימוש בו בתחילת המאה העשרים, אבל הוא עדיין היה בשימוש בתעשייה. רק בשנת 1968 השימוש בו נאסר לחלוטין.
סופר לומינובה – עוברים לחומרים בטוחים יותר
באופן מפתיע, החומר הזרחני הבא שנעשה בו שימוש בתעשיית השעונים, היה רדיואקטיבי גם הוא – טריטיום. למרות היותו רדיואקטיבי, טריטיום הוא חומר רדיואקטיבי הרבה פחות מהרדיום ולכן בטוח יותר לשימוש בלוחות שעונים. עם זאת, הוא עדיין יכול היה להתפזר ולעשות את דרכו מהאינדקסים אל לוח השעון. בשנים הללו ניתן היה למצוא יצרניות שעונים רבות שהשתמשו בגב שעון העשוי מפלסטיק, כך שדרך הפלסטיק הטריטיום יכל להגיע בקלות אל העור של האדם שענד את השעון.
הטריטיום, שנקרא כיום GTLS – Gaseous Tritium Light Sources (מקורות אור גזיים של טריטיום), היה בשימוש נפוץ במשך עשרות שנים, עד לתחילת שנות התשעים, אז הוא הוחלף בזוג תחליפים בטוחים יותר שנמצאים בשימוש עד היום בתעשיית השעונים. עם זאת, גם כיום אפשר למצוא יצרניות שעונים כמו Ball, Marathon דבוסה ולומינוקס, שעדיין משתמשות בו.
ה-GTLS משולב בתוך צינורות זכוכית צרים מאוד. הצינורות הללו חדירים הרבה פחות מהצבע על לוח השעון, שמוגן על ידי זכוכית השעון בלבד. יצרניות שעונים החלו להשתמש בזכוכיות וגב שעון העמידים בפני הטריטיום (GTLS Glass Tubes), מה שהופך את השעונים לבטוחים יותר לשימוש.
ה-GTLS אידיאלי עבור שעונים שהם “שעוני כלים” – “Tool Watches”. בניגוד לחומרים זרחניים אחרים, הבהירות שלו אינו דוהה לאחר מספר שעות. עם זמן מחצית חיים של כ-12 שנים, נותרת בקושי חמישית מהחומר הרדיואקטיבי לאחר כ-24 שנים בתוך השעון.
סופר לומינובה – הגרסה של רולקס. מקור – Pineterest.יצרניות שעונים רבות, ביניהן רולקס, השתמשו בטריטיום במרוצת השנים. רולקס נטשה את השימוש בו לאחר שהשימוש בו כחומר זרחני הוצא מחוץ לחוק בשנת 1998. מאז, רולקס משתמשת במקום זאת בגרסה משלה של לומינובה.
ההמצאה של קנזו נמוטו
במהלך מלחמת העולם השנייה, גייס הצבא היפני את שירותיו של גבר יפני בשם קנזו נמוטו. תפקיו היה לצייר את המדדים השונים על מטוסים וצוללות. עם סיום המלחמה, שירותיו של נמוטו לא היו נחוצים יותר והוא נאלץ לחפש לקוחות חדשים. נמוטו מצא פרנסה בצביעת סמני שעות ומחוגים של שעוני קיר ושעונים ביתיים, לפני שעבר לשעוני יד.
היזם היפני החל לחשוב כיצד לפתח חומר זוהר חדש, שלא יהיה רדיואקטיבי. זה היה זמן קצר לאחר ההפצצות על הירושימה ונגאסקי, בתקופה שבה ביפן נזהרו במיוחד מהסכנות של חומרים עם יסודות רדיואקטיביים.
תוך כדי פיתוח חומר זרחני חדש, נמוטו הקים בשנת 1962 את חברת Nemoto & Co. החברה הזאת תציע בשנת 1993 סוג חדש של חומר זרחני לתעשיית השעונים.
החומר החדש, Strontium Aluminate, הוא חומר זרחני מהפכני. לא רק שהוא לא מסוכן, הוא גם לא מתכלה לאורך זמן. הוא עמיד בפני טמפרטורות קיצוניות ואינו מושפע מגורמים סביבתיים.
סופר לומינובה יוצאת לדרך
בשנת 1998, נמוטו משתף פעולה עם RC-Tritec AG השוויצרית. הם יוצרים ביחד את LumiNova AG Switzerland. סניף שוויצרי שיספק בקרוב לתעשיית השעונים את הצבע שייקרא “Super Luminova”, השם המסחרי של החומר הזוהר.
נמוטו רושם פטנט על הנוסחה של הסופר לומינובה ולאחר מכן מכר אותה ליצרני שעונים שהיו להוטים להיות חלק מהטכנולוגיה הבאה של חומרים זרחניים בחושך.
הלומינובה היה בהיר בערך פי עשרה מהחומרים הזרחניים הקודמים. הוא הגיע במגוון צבעים, החל מכחול מבריק ועד לירוק עז. ניסויים רבים גילו כי הגוון הכחול זוהר לאורך הזמן הרב ביותר. לעומתו, הגוון הירוק היה הבהיר ביותר.
תאורת סופר לומינובה בשעונים.כדי לגרום לחומר החדש הזה לזהור, היה צריך לערבב אותו עם יסוד כימי בשם אירופיום (Europium). בניגוד לחומרים הזרחניים הקודמים, סופר לומינובה “נטענת” כאשר היא נחשפת לאור. בין אם מדובר באור טבעי או מלאכותי ומעניקה קריאות גדולה יותר לשעון בשעות החשיכה.
למרות שאור מלאכותי יכול לטעון גם הוא את הלום (החומר הזוהר), רבים אומרים כי אור השמש הוא בעל האפקט הטוב ביותר על החומר. כאשר אור פוגע בחומר הזרחני, הוא מעורר אלקטרונים המצויים בו וגורם להם להיטען במהירות.
החסרון של הסופר לומינובה
הפיגמנטים הנפוצים ביותר כיום בתעשיית השעונים הם כאלו המבוססים על חומרים פוטו-לומיננסטיים כגון Stronitum Aluminate או LumiNova.
משתמשים בחומרים הללו לצבוע לוחות שעונים – ספרות וכיתובים שונים ואת מחוגי השעון. החומר הזה לאחר מכן יזהר בחושך, על ידי קליטה ופליטה מחדש של אור.
סופר לומינובה – הגרסה של אומגה. מקור – Timetransformed.החסרון הבולט של הסופר לומינובה הוא משך הזמן הקצר יותר שבו היא זוהרת – בדרך כלל כשבע שעות בחושך (עוצמת ההארה הולכת ויורדת כמובן). זמן קצר באופן משמעותי לעומת פתרונות רדיואקטיביים מהעבר.
החברה השוויצרית שהוקמה על ידי נמוטו ושותפיו היא כיום אחת הספקיות המובילות של צבע פוטו-לומינסנטי. עם זאת, יצרניות שעונים בודדות, דוגמת רולקס וסייקו, מחזיקות בנוסחאות קנייניות משלהן לחומרים זוהרים בחושך.
הפתרון החשמלי של טיימקס – ElectroLuminescence
פתרון נוסף לתאורת שעונים הוא באמצעות הזרמת זרם חשמלי דרך פוספור. הטכנולוגיה הזאת נקראת בשם אלקטרולומינסנס. אם ראיתם שעון G-SHOCK מימיכם, סביר להניח שאתם מכירים את התאורה הכחולה שמאירה את השעונים הללו. למעשה, פוספור, ביחד עם מוליך חשמלי ממוקמים מאחורי לוח השעון, על גבי פאנל פלסטיק או זכוכית. זרם חשמלי שמועבר באמצעות לחיצת כפתור, גורם לפוספור להגיב ולתפקד כמקור אור.
הפתרון הזה נפוץ כמעט באופן מוחלט בשעונים דיגיטליים, אבל מי שהצליחה לשלב אותו בשעון אנלוגי ואפילו לרשום על זה פטנט, היא טיימקס.
שעון טיימקס Indiglo. מקור – Reddit.בשעון הטיימקס Indiglo שלה, שילבה החברה את אותה תאורה אחורית מבוססת אלקטרולומינסנס. מדובר בשעון האנלוגי המוכר ביותר שמשתמש בטכנולוגיה הזאת. טיימקס רשמה פטנט על הטכנולוגיה בשנת 1992, כשהיא הופכת את השעון הזה לאחד השעונים האנלוגיים הבודדים בעולם עם סוג זה של תאורה. התאורה האחורית בשעון עובדת באמצעות לחיצת כפתור.
הפתרון של סייקו – LumiBrite
אחד החומרים הזוהרים המדהימים ביותר בתעשייה, הוא החומר הקנייני שבו משתמשת סייקו – הלומיברייט (נכתב LumiBrite וגם Lumi Brite). החומר הזה משולב בשעוני הצלילה של סייקו, כאלו שמחירם נע בין מאות דולרים לאלפי דולרים. הוא מבוסס על טכנולוגיית הלומינובה שפותחה על ידי קנזו נמוטו, עם שיפורים לנוסחה מבית סייקו.
הלומיברייט בטוח לחלוטין לבני אדם ולסביבה, היות והוא לא מכיל מרכיבים רעילים או חומרים רדיואקטיביים. מדובר בחומר זוהר משופר, הסופג ואוגר אנרגיית אור מהשמש או מתאורה מלאכותית תוך פרק זמן קצר במיוחד. לאחר מכן הוא פולט את האור הזה החוצה ובעצם מאיר בחשיכה.
הלומיברייט של סייקו. מקור – PINETEREST.הבהירות הרבה הזאת הופכת את שעוני הצלילה של סייקו המשתמשים בחומר זה לקריאים במיוחד גם במעמקי הים הכהים.
סייקו החלה להשתמש בחומר עוד בשנת 1994. נשיא החברה דאז, ג’ירו אוצ’ידה אמר – “הלומיברייט הוא ציפוי ניאון כמעט קבוע. הוא לא רדיואקטיבי, הוא יכול להאיר את פני השעון או רק את המחוגים והספרות שלו, עד חמש שעות, לאחר חשיפה של 2 דקות בלבד לאור השמש”.
שעונים של סייקו עם הלומיברייט החלו להופיע בערך במקביל להופעת שעון ה-Indiglo של טיימקס. במסע הפרסום של סייקו לחומר היא טרחה לציין כי הלומיברייט בהיר פי עשרה מאי פעם ו”ללא כפתורים כלשהם ללחיצה”.
סופר לומינובה – לסיכום
מספר נקודות על החומר הזרחני הנפוץ ביותר כיום בתעשיית השעונים, לסיכום הכתבה.
- כפי שהבנתם, מדובר בחומר צעיר ביותר, שהשימוש בו החל רק בשנת 1998. החומר, סופר לומינובה, או ליתר דיוק Super Luminova C3 הוא שיפור של הלומינובה הרגילה, עם בהירות משופרת.
- למרות שהוא נפוץ כל כך בתעשיית השעונים השוויצרית, הוא מגיע דווקא מיפן.
- לא מדובר בחומר רדיואקטיבי ולכן הוא בטוח מאוד לשימוש.
- החומר צריך ראשית להיטען על ידי אור, כדי לפלוט אותו מאוחר יותר.
- העוצמה שלו יורדת עם הזמן. היות ויש לטעון את הסופר לומינובה באור, הבהירות שלו משתנה בהתאם לכמות האור שנאגר. כתוצאה מכך פליטת האור אינה לינארית והיא אף נחלשת לאורך הזמן. בהתאם לזמן החשיפה ועוצמת מקור האור, הסופר לומינובה יכול לזהור בזמנים שבין מספר דקות בלבד ועד לכ-15 שעות של הארה רציפה!
הגרסה של רולקס. מקור – Beckertime. - ניתן “לטעון אותו ולפרוק אותו” אינספור פעמים. שלא כמו סוללת סמארטפון או מחשב נייד, אין לו תוחלת חיים.
- הוא נשאר זוהר למשך זמן רב יותר מכפי שנדמה לכם. אולי נדמה לכם שהשעון שלכם כבר לא זוהר, אבל הסופר לומינובה כמעט לעולם לא מפסיק להקרין אור בהיר. עוצמת האור יורדת אמנם לאורך זמן ומתקרבת לאפס או לפחות לרמה שבה העין האנושית לא מסוגלת להבחין, אבל הוא עדיין ממשיך לזרוח לאורך זמן רב.
- הוא זמין במגוון רחב של צבעים. כפי שציינו, הצבעים הנפוצים ביותר הם הירוק והכחול, אבל ניתן למצוא אותו גם בגוונים של צהוב-בז’, סגול ועוד.
