אחת העובדות שידועות לרוב האנשים היא שלדברים טובים לוקח זמן להתעכל. אם אתם לא מאמינים, תלכו אל ההיפך הגמור: חומוס מקולקל למשל, מתעכל מאוד מהר ואתם יודעים מה קורה איתו. מכאן תוכלו להקיש את ההיפך הגמור. ובאזלוורלד 2019 הייתה נהדרת. לא, אני לא מתכוון להיסטוריית השענות ולא לכמות המציגים, אני מדבר על עצמי, כמסקר בפעם הראשונה של התערוכה הזאת, עברתי חוויה כמעט בלתי ניתנת לסיכום במילים. למרות זאת, הרי לשם כך נסעתי, אני לוקח על עצמי לנסות ולסכם את החוויה במילים, מילותיי, הדלות והפשוטות, בוודאי לאור גודל היריעה.

תערוכת באזלוורלד, וכבר כתבתי על הנושא בסיכום היום השלישי של התערוכה, זו בועה. כאן לא דואגים לצרות הקיום, לא לצוללות של ביבי, לא למנדטים של גנץ ולא לחשבון הבנק בסוף החודש. מרגע שעברת את שערי מרכז הכנסים הענק במסה פלאץ שבמרכז באזל, אתה מקבל על עצמך כללים חדשים לפיהם כל מה שמעניין אותך מעתה ועד צאתך את השערים זה אחוזי קראט, רמת דיוק של מנגנונים, סוגי רצועות ומיני מחוגים. מי שטוען שתעשיית השעונים בירידה אולי צודק (ואולי טועה, לפחות לדעתי) – אבל מה שבטוח, בבאזל וורלד לא שמעו על התיאוריה הזאת. כאן האורות נוצצים, הוויטרינות מבריקות, השמפניות נוצצות והקוויאר טרי. מספיק לראות את צי רכבי הרולס רוייס בחוץ, את כמות הג’יפים המפוארים מתוצרת קדילאק, שמסיעים אח״מים הלוך וחזור, ואת כמות העובדים על כל סנטימטר מרובע, בשביל להבין שאולי כסף זה לא מה שחסר בתעשיית השעונים. ואולי, רק אולי, זו הכל אחיזת עיניים ומבפנים הכל מתפורר. ייתכן, אבל אם כן, זו חתיכת הצגה שתעשיית השעונים מסוגלת לה.

Jacob&Co. Godfather
הסנדק של ג’ייקוב אנד קו (צילום: צוות ווטש גורו)

אחד הדברים המדהימים בהקשר הזה הוא ההבדל בין השענים הקטנים והעצמאיים, לחברות הענק. אצל חברות הענק קוד הלבוש, למשל, ברור. חליפה, עניבה, וסט לעיתים, מטפחת פה ושם והמון רצינות תהומית. כמובן שגם קוד האוכל והשתייה בהתאם. אצל העצמאיים לעומת זאת, אנחנו כבר רואים לא רק יציאה מהקווים בתחום השעונים, אלא גם בתחום הלבוש. חליפות ללא עניבה, חולצות משובצות בדוגמאות מעניינות, שוקולדים פשוטים על השולחן בתור כיבוד (או אספרסו פשוט עם עוגייה). אותו הדבר אגב בביתנים עצמם. בעוד שאצל רולקס למשל, לא תזכו לגעת בשעון אלא אם יש לכם פגישה מתואמת מראש עם הנהלת החברה או נציגיה, אצל קונסטנטין צ׳ייקין, מגדולי השענים בעולם, אתם מוזמנים להגיע ולבחון כל שעון מקרוב בשמחה ובאהבה. יש משהו כובש אצל היצרנים הפרטיים, שעני ענק, שלא מתפשרים על שום פרט, אבל מגיעים לבאזל כשהם פתוחים ברצון לקהל, לעיתונות ולכלל הישן של לגעת, למשש ולהרגיש. צריך לזכור, אנחנו נמצאים בעידן האינטרנט, כשכל שעון נגיש לנו בצילומים פחות או יותר דקה אחרי צאתו לשוק. היתרון של באזלוורלד הוא היכולת לגעת ולמשש. אם לא נגעת ולא מיששת, אז למעשה לא עשית שום דבר.

constantin chaykin joker dracula
הג’וקר דרקולה של קונסטנטין צ’ייקין (מקור: צוות ווטש גורו)

וכאן אנחנו מגיעים לכלל הבא: אם אתם לא מגיעים עם תעודות של סוחר שעונים, או של איש תקשורת, חבל לכם על המאמץ. אני מצטער אם אני הורס כאן חלומות של טיול עתידי, אבל להערכתי אין מה להגיע לתערוכת באזלוורלד אלא אם אתם מצוידים באחד האקרדיטציות האלה. נכון, המקום מדהים, נכון, רואים המון שעונים בחלון הראווה, אבל זהו בערך. לשם השוואה, טיול קצר בבנהופשטראסה בציריך, שם קיימת חנות בוטיק של כל מותג שעונים שתעלו על דעתכם, תאפשר לכם למדוד ולחוש הרבה יותר שעונים מאשר בבאזלוורלד. החריג היחיד הוא אם אתם פריקים של שענות עצמאית. שם, להערכתי, יש סיכוי לגעת בשעונים ולחוש אותם גם אם אינכם עיתונאים.

oris big crown 2019
דגמי אוריס ביג קראון החדשים ל-2019 – שילוב מעניין של פלדה וברונזה (צילום: צוות ווטש גורו)

בהקשר הזה כדאי להתייחס לדבריו של נשיא התערוכה, באירוע הפתיחה המרשים שהתקיים במעמד נשיא שוויץ. הוא הבטיח שבשנה הבאה באזלוורלד תהיה קרובה יותר לקהל, חדשנית ומעניינת מאי פעם. מעבר לצורך לחדש בשל עזיבת קבוצת סווטש, אני מניח ומקווה שהוא מכוון לדברים שאני כותב עליהם, לצורך נגיעה בקהל. אגב, יש עוד דוגמאות: בחברת אוריס למשל זכיתי בסרט תלת ממדי עתידי, עם משקפי מציאות מדומה, שמיקם אותי בתוך מנגנון של שעון. הסרט בא לחשוף שעון עתידי שאי אפשר לדבר עליו כעת, אבל היה דוגמא לשתי דקות בהן קיבלתי ערך מוסף שכל מבקר בבאזלוורלד יכול לקבל. אין לי ספק שפרנסי באזל חושבים על הדברים האלה, ואין לי ספק שבזה טמון חלק מהעתיד. אבל… מציאות מדומה, טובה ומרשימה טכנולוגית ככל שתהיה, לא יכולה להחליף את הרצון האנושי לגעת בשעונים ולמשש אותם. אחרי הכל, לשם כך אנשים עולים על מטוס ומגיעים עד לבאזל הרחוקה והקרה (בחודש מרץ, לא פחות). חומר למחשבה למארגנים.

Hublot 2019
אחד מדגמי הובלו החדשים שהושקו בתערוכה (צילום: צוות ווטש גורו)

אנשים נוטים לבכות שהתערוכה הזאת הייתה משעממת, בעיקר כי חברת רולקס הענקית הציגה דגמים די משעממים, וחברת טודור החדשנית והמרשימה הציגה בין השאר דגם אחד שנראה כאילו נפל משולחן השרטוטים טרם זמנו. הכל נכון, לגבי רולקס וטודור כלומר, אבל המסקנה ממש לא נכונה. זו הייתה תצוגת תכלית נהדרת של תעשיית השעונים העולמית, ואני לא מדבר אפילו על השענים העצמאיים, שכל אחד מהם הציג בפנינו עליית מדרגה בשענות העילית. אני מדבר דווקא על חברת ענק כמו אוריס, שהציגה מספר דגמים מרתקים ושילובים מעניינים של ברונזה וכסף; אני מדבר על זניט שהציגה כמה מנגנונים יוצאי דופן; אני מדבר על הובלו שהציגה חומרים מרתקים כמו קינג גולד ומג׳יק גולד; ואני מדבר על סייקו שהציגה כמה דגמים מדהימים של גרנד סייקו, ודגם אחד של לוח חרסינה ששווה כתבה בפני עצמה. ועוד לא דיברנו על חברות כמו ג׳ייקוב אנד קו שכל הזמן מחדשות; על חברה צנועה כמו ווסטוק, שהציגה דגם ברונזה מרשים ב-900 יורו בלבד; על MB&F שהיא סוג של שענות עצמאית, אבל ממוסדת יותר, שהציגה דגם נשים מדהים; ועל חברה שאפתנית כמו פרדריק קונסטנט שהציגה דגמי נשים מרשימים, דגם היברידי שמסמן במידה מסוימת את עתיד התעשייה; או את תאגיד סיטיזן שהציג דגם סולארי שעומד בסטייה של שניה אחת בשנה. אלה שורה של הישגים יפים, של שילובים בין עיצובים חדשים למנגנונים וחומרים חדשים, ותוצאה של מאמצים גדולים מאוד של התעשייה לעשות דברים יפים ולהביא אותם לבאזל. זמזומי הנהי והבכי לא ברורים לי, אוטומטיים מדי ובעיקר לא מוצדקים. תעברו על הלייב בלוג המושקע שווטש גורו הרימו בזמן התערוכה, ותגידו לי אם חסרה לכם חדשנות בדגמים שראיתם.MB&F Ladies

MB&F לנשים (צילום: צוות ווטש גורו)מילה טובה, ויותר ממילה, מגיעה לאיתי נוי, שען ישראלי שזכה עם שעונו REORDER באחד מ-12 השעונים הטובים ביותר של התחרות. מי שזוכר את הסרט ״ג׳מייקה על הקרח״ שמציג את סיפורה האמיתי של משלחת ג׳מייקנית לתחרות המזחלות באולימפיאדת החורף, יכול להתחיל להבין מה עובר על איתי נוי. שען ממדינה מזרח תיכונית, חסרת כל מסורת שענית, מדינה שידועה ביכולת האלתור וההמצאה שלה, אבל לא בהכרח בדיוק ובכבוד למסורת. להגיע מישראל ולהכות בנשק שלהם את מיטב השענים השוויצרים ושעני יתר אירופה ואסיה, זהו כמעט מדע בדיוני. חייבים להסיר את הכובע (לא המטאפורי, בתערוכה אנשים עוד חובשים כובעים, כמו פעם) בפני נוי, שהשעונים שלו הם מפעל חייו, והוא מצטיין בכך בצורה כמעט חסרת תקדים.

Itay noy
איתי נוי – שעון יוקרה ישראלי (צילום: צוות ווטש גורו)

ולסיכום מילה חצי אישית. אתר שעונים בישראל הגיוני בערך כמו… משלחת ג׳מייקנית לאולימפיאדת החורף. כן, גם כאן המטאפורה עובדת. האתר הזה לא היה קיים לולא כמה משוגעים לדבר שמוכנים לממן אותו, וכמה מטורפים שמוכנים לכתוב בו, לתחזק אותו ולחיות את החלום הזה. להם, עמיתי באתר ובפרט מנהלי האתר, אני חייב תודה גדולה. הם אלה שמאפשרים להגשים את החלום הזה, ולהוכיח שאפשר לכתוב על שעונים גם בעברית, ושמגיע לנו בארץ הקודש אתר שעונים שמכבד את עצמו ומכבד את הענף שהוא כותב עליו. לולא הם, לא היינו נוסעים לבאזלוורלד, בוודאי לא עם תעודת עיתונאי, ולא היינו זוכים להביא לכם בלייב לראשונה בהיסטוריה את התערוכה. אז תודה להם, תודה לכם הקוראים והמלווים שלנו בחוויה הזאת, והלוואי שבעוד שנים ארוכות נזכור את התערוכה הזאת כאחת מתוך שורה של תערוכות שסוקרו בווטש גורו באהבה, במקצוענות ובהתמדה.