שוק העתיקות הצבעוני של Clignancourt נמצא ברובע ה-18 של פריז, בלב איזור פחות סימפטי של העיר. בשוק, שמוגדר כ-“שוק פשפשים”, יש אווירה מאד מסודרת, ואפשר למצוא כמעט כל דבר ישן; רהיטים, בגדים, חפצי נוי ושלל אביזרים. ברחוב Paul Bert ניצבות חנויות בצד אחד של הרחוב, בחזית החנויות סחורה על גבי מדפים ומעבר למדרחוב דוכנים נוספים ובתי קפה. באחת החנויות הסחורה המוצבת בחוץ, ונחלקת לשני נושאים – שלטי אמייל קלאסיים בצבע לבן עם כיתוב כחול שנהוג לשים על דלתות בצרפת, בעיקר במקומות ציבוריים ואצל בעלי מקצועות חופשיים ועל ידם עשרות ארגזים עם חלקים לשעוני קיר צרפתים. ארגזים אלו מיד משכו לי את העין, אך הקסם האמיתי – נמצא דווקא בתוך החנות.

צילום: טל בן שלמה
צילום: טל בן שלמה

 

בתוך החנות מדפים עמוסים בחזיתות פליז, שעתות ומטוטלות של שעוני Morbier. שעוני מורביה, הידועים גם כשעוני Comtoise הם שעוני קיר/סבא צרפתיים קלאסיים מאזור היורה הצרפתית (לא להתבלבל עם היורה השווייצרית) בחלקו הצפוני של אגם נאושאטל הגובל בשווייץ, אזור ייצור ההיסטורי של שעונים באירופה. ההיסטוריה של שעוני מורבייה שזורה בהיסטוריה של צרפת מאז תקופת המהפכה הצרפתית, והחזיתות שלהם – שיוצרו במקור בריקוע בעבודת יד, ובהמשך באופן תעשייתי בתהליך כבישה – השתנו בעיצובם ברוח התקופה – ממוטיבים לאומניים, דרך סגנון אימפריאלי מתקופת נפוליאון ועד עיצובים עדינים יותר הכוללים מוטיבים של חי וצומח. קיימות גם גרסאות מסוגננות פחות המוכרות כשעוני Comtoise של תחנות רכבת בצרפת ולהן מסגרת פליז עגולה וסולידית. רוב החזיתות נוצרו בגוון טבעי של פליז או צופו בזהב, אך ישנן גם גרסאות צבעוניות יותר שנצבעו ביד בצבעי שמן על גבי הפליז. כמו הרבה דברים בצרפת, מאחורי הפסאדה המהממת מסתתר מנגנון מכאני די בסיסי הכולל יחידת זמן ויחידת גונג, הממוקם בקופסת מתכת שחורה ובחזיתו לוח אמייל עגול עם מחוגים מסוגננים גם הם ברוח התקופה הרלוונטית.

אחת מהמציאות בשוק הפשפשפים של קליגנאנקורט (צילום: טל בן שלמה)
שעון מורבייה מתקופת נפוליאון (תחילת המאה ה-19) (צילום: טל בן שלמה)

מטבע הדברים, אני נמשך לחנות כמו מגנט לספירלה של גלגל בלאנס, ולאחר שיטוט במקום – אני מתפעל מאיכות המוצר ורמת הפרטים, אך גם מבחין מיד שיש בחנות יותר מפריט אחד מכל סוג ושהם במצב מצוין מול סימני הזמן שאמורים להיות נטועים בהם לאחר שתי מלחמות עולם וקרב אחד בווטרלו. הבעלים, מיסייה גיינון– אדם בשנות השבעים לחייו, ניגש אלי ומיד מתפתחת בינינו שיחה מרתקת על אופן הייצור.  מיסייה גיינון מספר לי שמה שאני רואה זה רפליקות של עיצובים מקוריים המיועדים להחליף כאלה שהתבלו ויש לו למעלה מעשרים עיצובים שונים עם מטוטלות תואמות אותם הוא מייצר בדיוק כמו המקור, בתהליך של כבישה. את הדוגמא הכבושה מקבלים מתבליטים עשויים פלדה במשקל 250 ק”ג כל אחד. הצורך ברפליקות תואמות מקור ברור – פזורים ברחבי צרפת לבדה עשרות אלפי שעוני מורבייה ומכיוון שהחזיתות והמטוטלות כאמור עשויות פליז מאד דק הן נשברות בקלות.

צילום: טל בן שלמה

כיום אנשים רבים משתמשים במסגרות האלגנטיות גם בשביל למראות או מסגרות לתמונות, ובדיוק לצורך זה – ותוך כדי שאנחנו מדברים – בחרתי לי שתי חזיתות זהות במוטיב פרחוני ממדף שרשום עליו 25 יורו. הודיתי לאדון גיינון על השיחה המרתקת, הפקדתי אותם בידיה של אשתי והלכתי לצידו השני של הכביש להוציא כסף מהכספומט. כשחזרתי, הסתבר לי שאשתי לא עמדה בפיתוי וכבר החלה בתהליך של מיקוח. מיסייה גיינון לא מתרגש ומתחיל להסביר באנגלית שבורה למה זה לא משתלם לו. אבל לך תמכור לאשתי שניים אותו הדבר במחיר מלא, גם היא עומדת על שלה.

– “קפה, מדמואזל”, פוסק מיסייה גיינון.

– “קפה”, אני שואל?

– “Oui Monsieur” – עונה לי גיינון, ומושיט לי מטבע של שני יורו עודף. הנחה או לא?

אנחנו ממשיכים את השיחה מאיפה שהפסקנו. סיפרתי לו שאני מישראל ושאני עוסק ברסטורציה של שעונים עתיקים. השיחה הפכה הרבה יותר מעניינת ומקצועית ואם לא היתה לי טיסה חזרה לארץ באותו לילה היא בודאות היתה גולשת גם לארוחת ערב עם אשתו. בשלב זה סיפר לי מיסייה גיינון שבעבר אף ייצר מנגנונים מכאניים שלמים של כל חלקי השעון. אשתי שבינתיים מתייבשת בחוץ החליטה לפצות את עצמה בשלט אמייל מאחד מארגזי העץ הפזורים בחזית החנות, אחד שכתוב עליו 20 יורו. היא באה לשלם ואני שואל מה מגיע לאדון;

– “אה זה בשבילך, מדמואזל. זה לא עולה”.  

– “מה לא עולה??” – אני מתעקש.

– “מתנה למדמואזל. שהמתינה בסבלנות כדי שנוכל לדבר” – מתעקש מיסייה גיינון.

– “אם כך אשיב לך באותו מטבע” נאלצתי לפסוק. הכנסתי יד לכיס והשבתי למיסייה גיינון את הקפה.

יצאנו משם לכיוון תחנת המטרו, ואשתי – שנותרה נפעמת מהמחווה של אחד שלפני רגע לא היה מוכן להוריד רבע פרנק – שאלה אותי:

– “איך זה שהוא נתן לך משהו שעולה עשרים יורו בחינם??”

– “קסם של שענים” – עניתי.

ביקר, כתב, והביא לגורו את רשמיו: טל בן שלמה, הבעלים של חברת טיימפיס בע”מ, ומומחה לשחזור של שעונים