בקשו מחובב שעונים ממוצע לדמיין שעון ראדו (Rado) ולספר לכם מה הוא רואה בראשו. תנו לו עשר אופציות, תנו לו עשרים, אפילו שלושים. אם האופציה השלושים תהיה שעון צלילה, זה יהיה נס. חברת ראדו היא דווקא אחת החברות המוכרות יותר בנוף השעונים הישראלי, בעיקר בזכות סדרת השעונים הקרמיים שלה שהיו פורצי דרך לפני 25 שנה לערך. השעון בעל המבנה המלבני, מוכר בזכות המראה המיוחד שלו, הרצועה הקרמית המבריקה, הלוק הנקי והעיצוב המינימליסטי.

rado di star 200

אפשר לאהוב או לשנוא את השעונים האלה, וניתן למצוא משני הצדדים, אך חייבים להעריך את החברה שבזכות חדשנות בחומרים ובעיצוב חצבה לעצמה נישה מרשימה. כך או אחרת, תגידו בישראל ראדו, ואולי גם ברחבי העולם, ומיד תקבלו אסוציאציות של שעונים קרמיים עדינים, מעוצבים, מבריקים ומיוחדים. אבל שעון צלילה של ראדו? זה בערך כמו להגיד שעון צלילה של פטק פיליפ, או שעון דרס של פנריי. מה קשור שעון צלילה וראדו?

אז זהו, שממש קשור. אם לא שמתם לב (ואל תתביישו, אני ממש לא שמתי לב) הלוגו של החברה, שהוקמה לפני מעט פחות ממאה שנים, הוא לא אחר מאשר עוגן. כן, עוגן ימי, כזה שמשתמשים בו בים, עם המון מים. יותר מזה, החברה שהיום מוכרת בזכות הכנסתה את הקרמיקה לעולם השעונים (הרבה לפני שמישהו חלם על בזל קרמי כסטנדרט בכל שעון צלילה בחמש מאות דולר), הייתה בתחילת דרכה חברה שיצרה מנגנונים וגם עשתה את זה לא רע בכלל. חברה רצינית, שאולי לא תמיד מקבלת מחמאות מחובבי השעונים המושבעים, אבל לא בהכרח בצדק.

השעון שלפנינו, הדי סטאר 200, הוא דווקא לא הדייבר המרכזי של החברה שמייצרת את קו מוצרי קפטן קוק, שעוני צלילה חביבים ויפים במיוחד (אם שואלים אותי). סדרת הדי סטאר הוצגו לפני 7 שנים, בשנת 2012, ועוצבה עם המון כבוד למורשת ועם קריצה למי שרוצה דייבר, אבל קצת אחרת. הקייס של השעון הוא אליפטי משהו בעל מראה שקצת מזכיר טרטל, אבל ממש קצת. עליו הבזל הקרמי (כמובן) שמיוצר במקצוענות כיאה למותג ודווקא מגיע בתצורה דקה במיוחד. כלומר, דייבר דייבר, אבל שעון שאפשר ללכת איתו בכבוד גם מחוץ למים.

הבזל הדק, בצוותא עם המבנה הגדול של השעון, 44 מ״מ, מביאים לתוצאה נהדרת בעיני, לוח גדול, קריא ונעים. הבחירה של ראדו ללכת עם כרונוגרף של שתי תתי חוגות, מנקה את הלוח משטויות ומאפשרת קריאות יוצאת דופן לשעון כרונוגרף. כמעט כמו ללכת עם (כרונוגרף) ולהרגיש בלי. וזה נהדר. 

המבנה של השעון, כבר הבנתם, מאסיבי במיוחד ובגב הפתעה, זכוכית ספיר שקופה, לא סטנדרטית בשעוני דייבר, שדרכה אפשר לראות את המנגנון המבוסס על ולז׳ו 7753, ורוטור יפהפה בצורת עוגן. ראדו או לא? החלטה מוזרה של ראדו היא למקם זכוכית מגדלת פנימית מעל לתאריך בשעה שש. נכון, זהו פתרון שפנריי אימצה כבר מזמן, והוא יפה יותר מהפתרון של רולקס עם הציקלופים הענקיים בשעה 3. מצד שני, הוא לא באמת קריא. בזווית הנכונה הזכוכית מגדלת הופכת את התאריך לגדול, קריא ויפה. בכל זווית אחרת, אי אפשר להבין מה התאריך. בהתחשב בעובדה שהשעון הוא בן 44 מ״מ מרשימים, לא ברור למה אי אפשר פשוט להשקיע בחלון תאריך גדול ולוותר על זכוכית המגדלת המיושנת והאנרכוניסטית (לפחות לטעמי האישי). רצועת הגומי איכותית מאוד, מתכווננת לעשרות אפשרויות שונות בקלות, מותאמת לשעון בצורה נהדרת ובאופן כללי סוגרת שעון שהוא דייבר אבל גם קלאסי על היד.

באופן כללי השעון עושה רושם של חברה שאכפת לה ויודעת מה שהיא עושה. הבזל הקרמי, כבר אמרנו, יפהפה, המרקרים מושקעים ונהנים מלום כחלחל יפהפה, הקייס המלוטש מרשים והלוק יוצא דופן ולא דומה לשום שעון צלילה אחר כמעט. יש כאן אמירה של חברת ראדו שרוצה לעשות דברים קצת אחרת. עם האמירה מגיעה גם בעיה, כמו שאומרים בעברית צחה, אליה וקוץ בה. ולמה אני מתכוון? הציבור אוהב דברים אחרים, אבל עושה רושם שאוהב יותר דברים רגילים. הוא רוצה שעון מיוחד, אבל בעצם יותר רוצה שעון כמו של השכן. אפקט העדר, אתם יודעים.

הראדו, ביד שנייה, הוא לא שעון זול במיוחד. כ-8000 שקל מחירו ובמחיר הזה מקבלים המון שעון. מצד שני, המחיר הזה פותח כמה אפשרויות לא פחות טובות. טודור פלאגוס כבר לא רחוק, אומגה סימאסטר מדורות קודמים כבר לא כל כך רחוקים, אפשר אפילו למצוא בפחות וכך גם הסופראושן של ברייטלינג, למשל. כולם שעונים טובים, מבתים טובים, עם לוגואים שנחשבים היום יותר מראדו. אז למי קורץ הראדו, או למי הוא צריך לקרוץ? למי שרוצה משהו קצת אחר. למי שכבר קנה סאבמרינר, או סימאסטר ורוצה משהו אחר ממותג איכותי על היד. במחיר כזה, לא יודע אם תמצאו הרבה דייברים כל כך מעניינים, עם כרונוגרף, תאריך, מאתיים מטר צלילה, גב שקוף והמון המון סטייל.