אני אתחיל את הסקירה הזאת בגילוי נאות: אני לא נמנה על הקהל שמאוד מתלהב מרולקס (Rolex). נכון, יש להם היסטוריה מאוד מפוארת, אבל אני מרגיש שלאורך השנים הם איבדו את אותם אלמנטים חדשניים ויחודיים מהעבר, ורולקס של 2019 (ולמעשה של ה-20 ומשהו שנים האחרונות פחות או יותר) עסוקה בעיקר בלסחוט את הלימון. נכון – יש להם לא מעט שעונים בליין שזוכים להיקפי ביקוש אדירים (ובהזדמנות אחרת אנחנו גם נרד לשורש העניין וננסה להבין את ההייפ סביב החברה), אבל החברה מציגה בשנים האחרונות “חדשנות” שבאה לידי ביטוי בעיקר בהצגה “לראשונה” של דגמים מסויימים, כמו למשל היאכטמאסטר שהוצג לראשונה בקוטר 42 מ”מ בתערוכת באזלוורלד 2019 (תוכלו לקרוא עוד על היאכטמאסטר 42 בסיכום רולקס 2019). היות ועמדותיי ידועות לכל במשרדי הגורו, הוטל דווקא עלי לראות אם וכיצד הרולקס דייטונה טוטון 116523, שונה משאר חבריו.

על מנת להבין את המושגים המדוברים, מומלץ לעלעל במילון ווטש גורו המלא למונחי רולקס.

מי אתה בכלל, אדון דייטונה, ואיך אתה נראה?

ליין הדייטונה הוא בין המפורסמים של רולקס. בתוך ליין זה, כמו אצל מרבית היצרניות, יש את שעוני הפלדה ה-“פשוטים” והזולים יותר, ויש את הגרסאות עשויות מתכות יקרות, ויש את הדברים שנמצאים הרחק הרחק בקצה הסקלה, כמו הרולקס דייטונה “קשת בענן”. הטוטון, רפרנס 116523, נמצא במדרג “קצת מעל” לגרסאות הפלדה. הוא יקר יותר כחדש (לפחות על הנייר), זול יותר כמשומש (בהשוואה לדגמי הפלדה – ועל כך בהמשך), ומחזיק באפקט בלינג-בלינג לא מבוטל.

עיצובית, הדייטונה עובר את המבחן בהצלחה ייתרה. העיצוב שלו אל-מותי, מעל 50 שנה שהשעון הזה ממשיך להתקיים תחת עיצוב זהה כמעט לחלוטין למקור, וזה עובד ללא דופי. הטכימטר, הלוח, הכרונוגרף, המחוגים – יש פה סימפוניה קרובה לשלמות וכל כך נעימה לעין, שכל שנותר לעשות הוא לבהות ולהתמוגג. אבל… משהו פה לא מסתדר. בהשוואה לשעונים אחרים שסקרתי, בעיקר כרונוגרפים, הדייטונה מרגיש לי קטן. ה-40 מ”מ האלו מאוד מציקים לי – זה פשוט מרגיש לי כגודל קטן מידי להיום. הקוטר הקטן מצריך חוגות כרונוגרף קטנות יותר ולמעשה משפיע הלאה על כל המכלולים על הלוח, ואין פה פתרון קסם – או שזה דחוס מידי ולא פרופורציונלי – או שזה בנוי לעילא ולעילא – אבל קטן וקשה לקריאה. במקרה של הדייטונה – אנחנו “זכינו” באפשרות השנייה.

Rolex Daytona 116520
הטוטון לטעמי נראה טוב בהרבה מגרסאות הפלדה למינהן (צילום: צוות ווטש גורו)

איך זה מרגיש לענוד רולקס דייטונה?

כפתורי הכרונוגרף ממוגנים בתוך תבריג, זה נראה נהדר מבחינה עיצובית – אבל זה נותן מכה לשימושיות. לא פעם יצא לי להשתמש בכרונוגרף לכל מיני משימות שאפשרו לי לתזמן במהירות ובזריזות, הרבה יותר בקלות מאשר להוציא את הטלפון מהכיס ולהתחיל לחפש את הטיימר. במקרה של הדייטונה, הוא כמעט גרם לי להוציא את הטלפון מהכיס – נכון שזה מצריך התרגלות, ונכון שאם הייתי עושה את זה 40 פעמים הייתי מתרגל לפעולת ההברגה החוצה של הגנת הכפתור, אבל למה לי לתרגל משהו שבשעונים אחרים קורה באופן חלק ואינטואנטיבי? למרות שבהגנה הזאת יש מן היעילות (במקרים מאוד קונקרטיים), הברגת ההגנה מכפתורי הכרונוגרף נראית לי מיותרת בימים אלו, ואין לה שום שימוש – פרט להענקת מראה (ושימושיות) וינטג’י משהו.

גם הכתר הציק לי – זה השעון הראשון שאני סוקר שבו הכתר באמת ובתמים מפריע לי. ההפרעה עדינה – לא מדובר בכתר בצל אדיר מימדים למרבה המזל, אבל היא קיימת ומורגשת, וכתר שמפריע בתנועות היד הוא כתר מעצבן. חשוב לציין באופן כללי שאין משהו חריג במבנה הכתר של הדייטונה לעומת כתרים של שעונים אחרים – ההבדל הוא בקייס עצמו, שלא מספק שום חיפוי ראוי לשמו לצורך הפסקת ההצקה הזאת. מבחינת הכיוון – הפעולה נוחה ופשוטה, באופן טיפוסי לרולקס, וכאן אין לי אף טענה בנושא.

Rolex Daytona 116520 2
נראה טוב, ומרגיש טוב על היד, פרט לכמה דברים קטנים שמפריעים (צילום – צוות ווטש גורו)

הלאה לצמיד: צמיד האויסטר האיקוני עשוי, כמובן, ללא חת. הוא נוח, קליל על היד, ובמקרה של הטוטון – חוליות הזהב המרכזיות של הצמיד מוסיפות המון צבע – עוד נקודה לטובת הדייטונה באספקט העיצובי. גם האבזם נהדר – פתיחה, סגירה, הכול עובד חלק וברמת גימור נהדרת, שהולמת את הלוגו המתנוסס על השעון. כמו שאר השעון, גם האבזם מעוטר בזהב 18 קראט, וגם במקרה זה – רק תורם למראה ההרמוני.

רגע לפני הרכישה, חומר למחשבה…

את הסקירה על הדייטונה טוטון אסיים במחשבה צרכנית – בעוד מחירם של דגמי הפלדה כמשומשים נע באזור של כ-60-80 אלף שקלים (לשעון משומש!), מחירם של שעוני הטוטון יכול להיות נמוך בטווח של בין 40% ל-50% ממחיר שעון פלדה. הם זמינים בשוק (באופן יחסי כמובן) במגוון וריאציות של לוחות (אם לא אהבתם את הלוח – אפשר להחליף, בעלות של כמה אלפי שקלים בודדים), ולדעתי האישית – הטוטון נראה טוב יותר מדגם הפלדה. אם בכוונתכם לרכוש דייטונה משומש – תמדדו גם גרסאות טוטון.

השורה הסופית היא שהדייטונה הוא לא שעון מושלם, אבל הוא שעון “שלם”. מעלותיו מפצות על מגרעותיו המועטות, והוא זכה בצדק בשם האייקוני שיצא לו. נכון, הוא כבר מזמן לא עומד ברמה הטכנית של מתחריו – כרונוגרף ללא תאריכון בימינו זה משהו שבעיניי בלתי מתקבל על הדעת. וזה לא בגלל שרולקס לא יכולה, כמובן… אבל השעון נותן בסך הכול תמורה טובה למחירו – העיצוב האל מותי שלו, הנוחות של הענידה – טיפוסית לרולקס (פרט לכתר המעצבן במקצת) – השעון הזה לא בא “לעבודה”, הוא בא “לעבוד”, וכשתענדו אותו, בזכות המראה האייקוני ותצורת הטוטון – חובבים ו-“לא חובבים” כאחד ידעו לזהות בדיוק איזו פיסת היסטוריה חשובה ומבוקשת אתם עונדים על היד.

לאתר רולקס העולמי