שעוני צלילה מרגישים כמו חלק אינטגרלי מהעולם. כמו חלב, לחם, דגים וביבי נתניהו, נראה שהם היו כאן מאז ומעולם. אלא שבדיקה קטנה של הנושא מראה ששעון הצלילה הראשון בעולם עוד לא חוגג מאה שנה להיווסדו, למעשה בקושי 92 שנה. זה מעט, אם כי אפשר להגיד שהתעשייה התפתחה יפה בתשעת העשורים האחרונים. מה שהיה פעם למוצר מהפכני, היום הוא מוצר צריכה בסיסי. ומכאן שהתחרות היא על בידול ועל ייחוד ולא על הצגת המוצר עצמו.

שעון לונג’ין לג’נד דייבר

אחד השעונים האייקונים בתחום, שכולל באופן טבעי קבוצה של שעונים אייקוניים רבים, הוא הלונג׳ין לג׳נד דייבר (“Longines Legend Diver”) או בעברית LLD. שעון שהוצג לראשונה בעולם בסוף שנות החמישים, עם מראה לא סטנדרטי של שני כתרים, אחד בשעה שתיים ואחד בשעה ארבע, לוח מקסים ובזל פנימי מסתובב (לכן הכתר השני). השעון ההוא, כיאה לשנות החמישים, עבד בשיטת סופר קומפרסור, כלומר, קייס שמתהדק בעזרת לחץ המים ולכן הופך לאטום יותר ככל שמעמיקים. הכתרים היו לא ללא הברגה, שוב, כיאה לתקופה ותאריכון לא היה בנמצא. כמה גרסאות שיצאו לאחר מכן, כבר ירדו משיטת הסופר קומפרסור והוסיפו את הכתר המתברג היעיל והטוב ואת התאריכון.

לונג'ין לג'נד דייבר
LONGINES LEGEND DIVER

עברו להם כמעט 70 שנה ובחברת לונג׳ין, שמחפשת את מקומה בעולם ואת הייחודיות שלה בקבוצת סווטש גרופ, החליטו לנסות ולהוציא ריאישיו לשעון האייקוני. ריאישיו היא מילה שסופגת אש לפחות כמו המילה הרגישה האחרת: הומאז׳. הרי מה הוא ריאישיו אם לא הומאז׳ שחברה עושה לעצמה? מה זה אם לא התרפקות על העבר במקום הסתכלות לעתיד? הייתם קונים במכולת ריאישיו של מרגרינה בלובנד? ריאישיו של המכונת כביסה של סבתא? אולי של הוידאו של סבא? איכשהו נראה לי שלא. רוב העולם נע קדימה ולא אחורה. ובכל זאת, בריאישיו של שעונים יש משהו יפה. הרעיון לקחת עיצוב ישן, אייקוני, על זמני, ולחבר אותו עם טכנולוגיה בת זמנינו, מקסים בעיני. סייקו התמחו בתחום עם דגמים רבים ולמעשה חברות רבות עלו על הגל וחידשו את השעונים האייקונים שלהם בצורות מוצלחות יותר או פחות.

אם שואלים אותי, לי אין בעיה עם שתי המילים. כמו כל דבר בחיים, השאלה היא איך אתה עושה אותו. אפשר לעשות סטייק נהדר ואפשר לעשות סוליה. כך גם עם ריאישיו והומאז׳ים.

לונג׳ין, ואני מתחיל מהסוף, עשו עבודה נהדרת בעיני. הם לקחו שעון יפהפה ולא רלוונטי, בוודאי אם מסתכלים על השעון הראשון, והפכו אותו לפנינה.

הדבר הראשון שבולט בהסתכלות על השעון הוא שני הכתרים, הכתר בשתיים והכתר בארבע. האסוציאציה שמידה עולה לראש היא שעון מעורר, מבט נוסף מגלה שאין שעון מעורר בשעון, אלא בזל פנימי. כשמשתמשים בבזל הפנימי, בעיקר עם הכתר הנוח והמרשים של לונג׳ין, אפשר לתהות מדוע אנחנו רואים כל כך מעט חברות שמשתמשות בפתרון הזה. אולי השעון המוכר ביותר שמשתמש בבזל פנימי מסתובב הוא האלפיניסט של סייקו, אבל הוא בכלל שעון שטח והבזל משמש כסוג של מצפן שטח ולא כבזל צלילה. אגב, מי שחש על בשרו את האלפיניסט של סייקו ואת הבזל של לונג׳ין, יכול מיד לראות את ההבדל. בעוד הכתר של סייקו מסתובב חופשי יחסית, כמעט חסר התנגדות, של לונג׳ין מדויק ונעים. הוא מסובב את הבזל בדיוק מילימטרי, נוח וחלק. אני התאהבתי.

ואחרי שדיברנו על הכתר, ועל הבזל, ועל ההיסטוריה, בואו נעבור לוידוי: אני שונא רצועות עור. אני איש של צמידים, הם יושבים נוח על היד, מורגשים, משוחררים במידה והדוקים במידה. רצועת עור תמיד יושבת לי במקום הלא נכון. לכן כשקיבלתי את הלונג׳ין לבדיקה על רצועת העור (האיכותית והיפה) ולא על רצועת המאש, קיללתי במשך כמה דקות את אנשי לונג׳ין. אחרי שתי דקות הפסקתי לקלל. הרצועה נוחה והקייס הנעים של השעון, עם הלאגס שנוטות למטה, יושב נהדר על היד. זה לא צמיד, לא יעזור, ובהחלט אם הייתי קונה את השעון, הייתי הולך על המאש, אבל זה עובד טוב.

LONGINES LEGEND DIVER ON MESH
Longines Legend Diver on Mesh קרדיט: Time+Tide Watches

מעבר לזה, וגם פה זה עקרון שלי, שעון צלילה לא הולך אצלי עם רצועת עור. נאט״ו, מתכת, גומי כמובן, סיליקון, אבל עור? לא מתאים. בשביל זה המציאו שעוני דרס.

המנגנון של הלונג׳ין הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. אטה 2824-2 פשוט ומשעמם, שקיבל מודיפיקציה קלה של לונג׳ין. מדובר בשעון של 2000-3000 דולר והייתי רוצה לראות בו קצת יותר. בכלל, זו נהיית מנטרה חוזרת בסקירות שלי. שעונים נהדרים, המון מחשבה על הקייס, על המחוגים, על הבזל ועל הכתרים. אבל מתחת למכסה המנוע? אטה פשוט ומשעמם. ולא שאטה זה רע, נהפוך הוא, בוודאי לא מנגנוני העילית, אבל בכל זאת, תארו לכם שכל המכוניות בעולם היו נוסעות עם אותו מנוע. משעמם קצת לא?

הלוח של הלונג׳ין מיוחד מאוד. הוא כמעט נאמן במאה אחוז למקור, כולל תאריך (בניגוד לשעון הראשון וטוב שכך) וכולל ספרות ערביות בלוק מיושן, וכמובן את הבזל הפנימי מסתובב מסביב לספרות. הכיתוב ״אוטומטי״ מבוצע באותיות כתובות, שוב בסגנון ישן, שמוסיף המון לשעון לדעתי. לגמרי שילוב בין לוק חדש לישן, וזה הרי הבסיס של כל הדבר הזה שנקרא ״ריאישיו״.

הלום עצמו, כיאה לשעון צלילה, נהדר. מה שלא ברור הוא למה בבזל הפנימי המדובר, יש לום רק במשולש שבראש הבזל ולא בכל נקודות הבזל. שוב, מה שבכל סייקו בחמש מאות שקל עושים, לא ברור מדוע אי אפשר לעשות בלונג׳ין שעולה פי עשרים בערך. זה גם עניין של הצהרה. זה שעון צלילה? לג׳נד עם תבליט של צוללן אגדי על הגב? תהיו הגונים ותנו לנו את העזרים שכל צוללן זקוק להם בעומקים אליהם מגיע השעון ופחות מגיע אור השמש. וחשוב לציין, השעון הוא ל-300 מטר צלילה מרשימים. כלומר שעון צלילה לכל דבר, לא צעצוע.

עוד מילה על הבזל הפנימי. הוא חוסך את כל הניסיונות לסובב בזלים בשעוני צלילה אחרים, עם ידיים משומנות, או עם ידיים חלקות. הכתר מסתובב בקלילות ובחופשיות, לא לפי קליקים, לכן אפשר למקם אותו בדיוק מילימטרי ולסגור את הכתר, מה שמבטיח עמידה מושלמת במקום. הוא מצוין גם בתור כרונוגרף של דקות, אחד השימושים הנהדרים לבזל בעיני.

לסיום הלוח, המחוגים. מחוג שעות בצורת חץ יפהפה וקלאסי, מחוג דקות קלאסי וארוך וכנ״ל מחוג שניות. שוב, שמירה על הלוק הוינטג׳י ועל קריאות נהדרת. הלוח לא ממש גדול אם לוקחים בחשבון שחלקו מוקדש לבזל המסתובב הפנימי.

זכוכית ספיר שבולטת מעל המסגרת, מוסיפה המון למשחקים עם הלוח, ומוסיפה גם ללוק הוינטג׳י של השעון. זוהי חותמת נהדרת לשעון שמעוצב פשוט בצורה מדהימה.

אז מה פסק הדין? מדובר בשעון צלילה, שיכול לשמש גם כשעון דרס, במיוחד בזכות הבזל הפנימי שמוריד מהשעון מסיביות. הוא נוח על היד בצורה מדהימה ומרשים מאוד במבט מרחוק וגם במבט מקרוב על הפרטים ועל הלוח המושקע. תמורת 2400 דולר בערך, וחצי מזה לשעון יד שניה, מקבלים שעון של מותג מכובד ובעל היסטוריה, עם קשר ישיר לאחד משעוני הצלילה האייקונים שיצאו לאוויר העולם. זה שעון שמתאים לצעירים ומתאים גם למבוגרים. הוא מתאים במיוחד לאנשים עם יד לא גדולה, כי למרות גודל של 42 מ״מ, בזכות המבנה, הוא נראה לא גדול ובוודאי לא מאיים על היד. למעשה אפשר לומר בקלות, שכל דייבר בעל תצורה רגילה, גם אם הוא רק בן 40 מ״מ, יראה גדול יותר מהשעון הזה על היד. זהו יתרון גדול למי שרוצה שעון יום יום שילך טוב בטיול שנתי עם הילדים, במילואים ומצד שני גם תחת חפתים של חליפה.

אני התאהבתי יותר ויותר בשעון בכל יום שחלף, במיוחד בגלל היופי והפונקציונאליות שלו. כלומר, גם כשהסיפור של השעון מפסיק לרגש, והוא מרגש, נשאר שעון שנותן עבודה על היד. אם אתם מחפשים שעון צלילה בעל שם, בעל סיפור ובעל עודף מעשרת אלפים שקל, נדמה לי שכדאי שתקחו את הלונג׳ין בחשבון.

לאתר לונג’ין העולמי