סוג אחד של שעונים הרגיש לי מאז ומתמיד כסוג של ‘מוקצה’. אני מקבל באהבה כל שעון, מכל סוג שהוא, מכל יצרן שהוא, כל עוד לא מדובר ברפליקה / זיוף. לא אכפת לי אם זה אוריינט פשוט ב-400 ש”ח או סאבמרינר ללא תאריך, ועד נאוטילוס 3700 או ג’ק דרו עם מנגנון צלצולים ייחודי, מכאני לחלוטין, ותג מחיר של 7/8 ספרות. לכולם יש מקום בליבי. אבל תמיד סלדתי מדבר אחד – השעונים החכמים.

בהסתכלות אובייקטיבית, השעונים החכמים הם בסך הכול אבולוציה מתמשכת של הצורך שלנו להיות מחוברים. זוהי דרך נוספת, זמינה בצורה בלתי רגילה, להישאר מחובר כל הזמן לכל מה שקורה מסביבך. קיבלת הודעת וואטסאפ ? אתה רק מרים את היד ורואה בדיוק מה קורה שם. מישהו העלה פוסט בפייסבוק ? גם על זה תהיה הודעה. לא בא לך לענות למישהו בטלפון מבלי להוציא אותו מהכיס ? קיבלת ! ברור שבשעונים החכמים יש הרבה יותר מהפונקציות האלו, אבל אני חובב שעונים מסורתיים, וגם ככה מרגיש סלידה מסויימת מהחיבור הבלתי נפסק להכל – וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם ועוד מרעין בישין, כך שרק היכולות שציינתי הספיקו לי די והותר להגברת ההתרחקות משעונים אלו.

השעונים החכמים פרצו לחיינו בסערה לקראת סוף 2014. סמסונג הייתה הראשונה, אפל זמן לא רב אחריה, ושאר היצרניות קפצו על ההזדמנות והחלו להציג בזו אחר זו עוד ועוד דגמים. עם השנים השעונים השתכללו, המגוון הלך וגדל, והמכשיר הזה, שבעברו הלא רחוק בכלל שימש אותנו בעיקר להצצה לבדיקת השעה או התאריך, ואולי עוד כמה קומפליקציות נוספות במידת הצורך, הפך לידו הארוכה של הטלפון הסלולרי, שממילא מחזיק אותנו מחוברים כל יום, כל היום.

פטק פיליפ נאוטילוס רפרנס 3712, כנראה הנאוטילוס הנדיר ביותר בייצור סדרתי (מקור: Monochrome Watches)
פטק פיליפ נאוטילוס רפרנס 3712, מי לא היה מעדיף אחד כזה על פניי אפל-ווטש ?(מקור: Monochrome Watches)

זה נוח מאוד לא להוציא את הטלפון מהכיס על כל עניין קטן שאנו נדרשים לבצע (במיוחד אם מדובר במכשיר גדול ומסורבל), משהו שאפשר אפילו לומר שמסייע בעקיפין להגנה על הטלפון – הרי כמה שהוא יטייל פחות בין הכיס לעולם הפתוח, כך סיכוייו ליפול ולהשבר פוחתים. הוא שימושי במגוון רחב של פעילויות ספורטיביות, נוסף לפעילות הרגילות והיום-יומיות שניתן לבצע, והוא ניתן להתאמה אישית מבחינת מראה המסך באופן אבסולוטי (בניגוד לשעון סטנדרטי שבו מה שקנית נשאר איתך עד הסוף/ההחלפה). שעון שוויצרי טיפוסי יראה את השעה, התאריך, ועוד כל מיני פויילשטיקים קטנים כמו Moonphase או טכימטר, שבטוח פחות רלוונטים לנו מלראות את ההודעות האחרונות שקיבלנו בוואטסאפ.

מצד שני, השעונים החכמים מצריכים טעינה עקבית, בעוד השעונים הסטנדרטיים נחלקים ל-3; מנגנוני קוורץ, להם סוללה שמחזיקה זמן רב, מנגנוני מתיחה ידנית – כשמם הם, ומנגנונים אוטומטיים, בהם השעון מקבל את האנרגיה הנדרשת לו מתנועת היד. ההתעסקות ששעון סטנדרטי מצריך, לעומת שעון חכם, מועטה באופן יחסי, ואם אתם עונדים שעון אוטומטי על היד, והוא לא עוזב אתכם 24/7, אתם לא באמת צריכים לעשות שום דבר – הוא יעבוד כל עוד אתם תזוזו.

השעונים החכמים לא מייצגים סמל סטטוס יוקרתי כלשהו. כשאני רואה אדם עם שעון חכם (כמו חברי הטוב גל, שמחזיק ב-Apple watch שהוא לא מוכן לוותר עליו גם לא תמורת סאבמרינר חדש), אני רואה מישהו שרוצה להשאר מחובר כול הזמן, מישהו שרוצה לחסוך זמן בהתעסקות מיותרת עם הנייד עצמו. מדובר באדם שהאפקטיביות חשובה לו הרבה יותר, ואם הוא יכול לשים רק דבר אחד על היד – בין אם זה שעון או צמיד לדוגמא, הוא ייבחר בשעון, והוא ייבחר גם באחד חכם. מנגד, כשאני רואה מישהו עם אודמר פיגה, אני רואה מישהו שמבין שהוא מחזיק על היד יותר ממשהו שסתם מציג את השעה, הוא מחזיק בחיקו יצירת אומנות. יצירת האומנות הזו, אומנם, לא יעילה כמו שעון חכם, אבל היא נותנת לעונד אותה משהו אחר. לא שחס וחלילה הייתי מוותר על גל בגלל השעון החכם שלו, אבל ישיבה בבית קפה, כשבשולחן לידי יושב מישהו שעונד טאג הוייר מונאקו, תגרום לי ללטוש עיניים בשעון זה הרבה יותר מאשר ב-Apple watch, ותגרום לי גם לחשוב במקביל – שאולי האדם שעונד את הטאג, קצת פחות מרגיש צורך להיות מחובר להכל בכל רגע.

אפל ווטש
האפל ווטש, אחת מזרועותיו הארוכות של הטלפון הנייד שלנו, שנהיה מרכז חיינו (מקור: Digital Trends)

למרות שהם אינם מעידים על עושר מופלג או הבנה בתחום, בניגוד לשעונים שוויצריים טיפוסיים, השעונים האלו זולים מאוד. כמה זולים ? תוכלו לקנות בערך 18 שעונים חכמים ממוצעים במחירו של ספידמאסטר סדרתי בודד, והם ייתנו לכם הרבה יותר פונקציות. האבולוציה, החידושים והשינויים שהם עברו בשנות קיומם המעטות עוקפים בסיבוב את כל החדשנות וההישגים של היצרנים השוויצרים גם יחד. אין עדיין שעון חכם שמופעל על ידי מנגנון אוטומטי, וזכור לי שכאשר השעונים החכמים הראשונים הוצגו, קם קול שקרא כי יום הצגת השעונים החכמים הוא יום מותה של השענות הוותיקה. כששמעתי את הקול הזה, אמרתי לו שיסתום את הפה.

שום איום לא נשקף לתעשיית השענות מתחום השעונים החכמים. מצד אחד ישנה תעשיה אדירה, מכונה משומשנת שמופעלת בידי קונגלרמנטים אדירי מימדים, המחזיקה מפעלי ענק בסין (בעיקר, אבל לא רק) בהם מאות אלפי פועלים עובדים יומם ולילה בייצור כמויות עצומות של השעונים החכמים האלו כדי לענות על הדרישה שלהם. מהצד השני, עומדות חברות שבמקרים מסויימים הן בנות מאות שנים (חלקן בבעלות תאגידים, וחלקן בבעלות פרטית), עם היסטוריה מעוררת הערצה. הן מחזיקות במפעלים קטנים, בעיקר בשוויץ, ורוב המוצרים שלהן מיוצרים בעבודת יד קפדנית, ובאומנות שמקורה שנים על גבי שנים אחורה בהיסטוריה האנושית. חברות מסויימות אף מרחיקות לכת ומייצרות את השעונים בהיקפים מוגבלים במכוון, כדי להעצים את הדרישה אליהם, דבר שחברות כמו אפל וסמסונג לא יכולות כלל להרשות לעצמן, כי אם המוצר שלהן יהיה חסר על המדף – הלקוח פשוט יבחר במוצר אחר במקום.

מספר יצרניות שוויצריות בחרו לצלול גם הן לתוך הקלחת הזו של שעוני יד חכמים, והציגו את הפרשנות שלהן למתחרה-כביכול החדש. הובלו, טאג-הוייר, מון-בלאן, ברייטלינג, ואפילו פרדריק-קונסטנט הציגו שעוני יוקרה חכמים. בהתחשב בכך שהליין של כל אחד ואחד מהיצרנים האלו עדיין מורכב כולו משעונים מסורתיים, עושה רושם שהרעיון לא צבר יותר מידי תאוצה. השעון החכם של ברייטלינג, לדוגמא, עולה כ-9000$, והמחיר הזה עומד קצת בניגוד למה שהשעונים החכמים הרגילים מייצגים. מחיר כזה לא ירתיע אספן נלהב של ברייטלינג, או אספן עשיר של שעונים חכמים, אבל מי שמחפש שעון חכם גרידא – לא יגיע לסכומים האלו לעולם, ומי שמחפש שעון שוויצרי טיפוסי, סמל סטטוס ויצירת אומנות במקביל, פשוט לא ייבחר בשעון חכם, גם אם מוטבע עליו הלוגו של יצרן שוויצרי מוכר, אלא יעדיף ללכת על שעון מסורתי.

הובלו ביג באנג Referee, שעון חכם מבית יצרן שוויצרי וותיק
הובלו ביג באנג Referee, שעון חכם מבית יצרן שוויצרי וותיק (מקור: Weir & Sons)

אך למרות זאת, אני לא יכול שלא לחשוב על העתיד הרחוק. פעם, טלוויזיות פלזמה הציגו את התמונה הטובה ביותר שכסף יכול היה לקנות. היו להן חסרונות, כמו עובי מוגזם יחסית למסכי LCD, משקל, וטלויזיות פלזמה שנחשבו כמובילות – כדוגמאת פיוניר – עלו עשרות מונים יותר מטלוויזיות של LG, סמסונג וחבריהן. היום, הפלזמות האלו נכחדו מהעולם לטובת מסכי ה-LCD וה-LED, למרות שעדיין ישנם מסכים עתיקים של פיוניר שמסוגלים להציג תמונה טובה יותר מכול מסך שנמכר היום במחירים כאלו (גילוי נאות – לי יש מסך LED בבית). כשהפלזמות החלו להכחד מהעולם אט אט, קולות רבים קמו בתעשיה זו, וצעקו שלא ייתכן הדבר. אבל הדבר ייתכן גם ייתכן. הסיכוי למצוא פלזמה של פיוניר במצב טוב ובמחיר סביר הוא בערך כמו הסיכוי שייפול לך על הראש, באמצע הרחוב, רולקס סקיידוולר פלדה חדש לחלוטין, עם ניילונים, בחצי ממחירו המלא.

פעם, כל כלי רכב שיצרן רכבים היה מייצר היה ייחודי, עם השטיקים שלו. מנועים גדולים וחזקים היו נחלת הכלל, הנעה אחורית לא הייתה נחלתן של מכוניות נישתיות, והייתה חשיבות גדולה להנאה מנהיגה. או אז היצרנים החלו להבין שניתן למכור את אותה הכמות, תוך כדי חיסכון בעלויות, והחלו להשתמש באותה הפלטפורמה למספר רב של דגמים (ע”ע הונדה ג’אז ו-HRV, דגמיו של קונצרן פולקסווגן למינהם – ואלו רק על קצה המזלג), כאשר בדרך הרכבים הפכו אומנם למאוד מאוד משוכללים, בטיחותיים, מאובזרים ומעוצבים – אבל הם איבדו משהו מאוד יסודי מהעבר שלהם – הם איבדו את הייחודיות, את הכיף.

האם זה מה שצפוי לנו גם בעולם השעונים ? האם בעוד כמה שנים אני אשב ואכתוב לכם מאמר רוטן על “תראו איך פעם שעונים כמו ושרון קונסטנטין היו ה-דבר והיום החברה הזאת בכלל סגרה את שערייה” ? מפאת חוסר הכשרתי בניבוי עתידות, אינני יכול לענות. השעונים החכמים נותנים לנו משהו ששום שעון יוקרה לא נותן, משהו שימושי, שניתן למדוד ולכמת אותו (בניגוד לענידת סמל סטטוס על היד). הם מספקים לנו חיבור לעולם, אפקטיביות בלתי נתפסת, הם זולים יותר בעשרות מונים, והם שימושיים בהרבה. בימינו אנו, לא נראה שהתעשיות האלו נלחמות אחת בשנייה, אם כי מתקיימות במקביל.

השעון החכם של ברייטלינג.
השעון החכם של ברייטלינג. הייתם משלמים עליו 9000 דולר ? (מקור: TechPrevue)

כפי שציינתי, מי שיש לו 9000$ להוציא על שעון, ככל הנראה לא ירכוש שעון חכם של יצרן יוקרה. הוא ייקנה שעון מסורתי, בין אם קוורץ או אוטומט, וללא צורך ב”עדכוני גירסא”. מי שרוצה שעון חכם, ולא מעורה בענף השענות, לא יגיע בכלל לבחון שעון מסורתי, ואם יגיע וישמע על המחירים המצפים לו – ירוץ במהירות הבזק לסניף באג הקרוב לביתו וירכוש שם את השעון החכם העדכני ביותר של יצרן סיני כזה או אחר שאת שמו קשה קצת לבטא בעברית. הוא גם יחשוב לעצמו שמי שקונה שעון ב-20,000 שקל הוא אידיוט מוחלט, שהרי לו שעון ב-1500 שקל שעושה פי 100 יותר.

היות וזה המצב, לדעתי האישית – לא נשקפת סכנה לתעשיית  השענות השוויצרית, לפחות בשלב זה. ענף השענות מספק לנו משהו בלתי ניתן למדידה, מוצר שאל ענידתו מתלווים מספר מאפיינים נוספים, אך האפקטיביות שלו תלויה בספק. האם הענף הזה, בניגוד לדעתי, עתיד להעלם מן העולם בעתיד הרחוק ? כמו הטלוויזיות הנפלאות של פיוניר, וכמו המכוניות המהנות מאוד לנהיגה של 30-40 שנים אחורה, ייתכן שכעת אנחנו משוכנעים שאין לענף האהוב שלנו שום סכנה, אבל גם בפיוניר, וגם אצל יצרני הרכב המובילים, בסופו של דבר – הכול נמדד בהיקף המכירות. נכון לכרגע, בהנתן הדיווחים שאנו מעלים על הגדלת ייצוא השעונים מתוך שוויץ, קשה להאמין שהסכנה בפתח.

אינני יודע לאן פניו של הענף הזה יגיעו בעתיד, אבל אני מבטיח לכם, קוראים יקרים – בעוד 50 שנים מהיום, אני אעלה כאן בווטשגורו את חלק ב’ של טור הדעה הזה, עם סקירה היסטורית של מה שקרה, וסקירה עדכנית של המצב כיום, והאם הפחד שלי – שבו השעונים החכמים השתלטו על העולם – אכן התממש.